"אל תהרגו את החולדה!"

הנה סיפור ששמעתי לאחרונה מידידה.

סבא שהה בחדרו שבקומה השניה, כשלפתע הוא שמע רעשים, צעקות וריצות בקומה התחתונה. הוא מיהר במורד המדרגות לבדוק מה אירע, שם הוא מצא את נכדיו רצים ומתרוצצים כשבידיהם מקלות ומחבתות. הוא אחז באחד מנכדיו ושאל אותו על מה המהומה.

"סבא, ראינו חולדה!" צעק הילד. "אנו עומדים להרוג אותה!"

"בשום פנים ואופן לא! אל תהרגו את החולדה!" צעק הסבא.

"אבל סבא, החולדה מגעילה ומלוכלכת והיא גם..."

"אמרתי לא! אל תהרגו את החולדה!"

הנכדים המופתעים התקבצו סביב הסבא והביטו לעברו בהפתעה. האמיץ שביניהם העיז לשאול: "סבא, למה?"

"בואו ואספר לכם סיפור" השיב הסבא.

"כולכם יודעים כי אני ניצול שואה. הייתי במחנות ההשמדה, ואילולי חסדי הבורא שהציל אותי מידיו של מלאך המוות, הייתי מת כבר אלפי פעמים.

"במחנה ההשמדה ישנו על מיטות קומותיים. לא היו אלו מיטות קומותיים עם מזרנים נוחים כמו שיש לכם... היו אלו דרגשים צרים. כל דרגש הכיל תשעה אסירים. כיצד? היה עלינו להצטופף על צידנו, דחוסים כמו סרדינים, או כמו כפות במגירה. אף אחד לא יכל לישון על הגב או הבטן, ואם מישהו רצה להתהפך – כולנו היינו צריכים להתהפך יחדיו...

"אני ישנתי בקצה הדרגש. אולי אתם חושבים כי היה זה מקום טוב, כי לפחות מצד אחד לא היה לי צפוף כל כך. אך בחורף היה זה המקום הגרוע ביותר. לא היו לנו שמיכות ובצריפים לא היה חימום. הדבר היחיד שחימם אותנו היה חום הגוף של האסירים האחרים, ואילו אני הייתי חשוף לקור המקפיא. לעתים קרובות בבוקר היו מגלים כי מי שישן בקצה הדרגש קפא למוות.

"לילה קפוא במיוחד רעדתי מקור וחשתי כי אני עומד לקפוא למוות. לפתע הרגשתי מעט חום בצידי החשוף. ועוד קצת, ועוד קצת... הסתכלתי הצידה וראיתי את החולדות מהצריף. גם הן קפאו והן נעמדו לצידי כדי להתחמם ממני. אני חיממתי אותן והן חיממו אותי, וביחד שרדנו.

"לכן, נכדיי היקרים, אל תהרגו את החולדות. הן הצילו את חיי" סיים הסבא את סיפורו.