פעם שאלו את רבי ישראל הבעל שם טוב:

מדוע החסידים שמחים כל-כך? מדוע בכל הזדמנות הם פוצחים בריקוד? האם כך מתנהגים אנשים שפויים בנפשם?

השיב להם הבעל שם טוב:

לעיירה קטנה הגיע מוזיקאי מחונן. הוא החל לפרוט על כינורו מנגינות עריבות לב ומרוממות נפש; תוך זמן קצר החלו אנשים להתקבץ סביבו כשהם מהופנטים למוזיקה המיוחדת. הם החלו להתנענע עם קצב המנגינה, ולא חלף זמן רב עד שהרחוב כולו הפך לריקוד אחד גדול.

עבר שם אדם חרש והוא הביט בהם בתמיהה. "האם כולם השתגעו?" הוא שאל את עצמו. "מדוע בעיצומו של יום חול עומדים להם אנשים כשהם מנענעים בידיהם וברגליהם ורוקדים במעגלים?"

החסידים – סיים הבעל שם טוב את דבריו – שומעים את המנגינה האלוקית בכל פרט ונימה של הבריאה. אולי יש כאלה שלא שומעים מנגינה זו – אך האם בשל כך עליהם להפסיק לרקוד?