במשך שנים ארוכות, היה הרבי מליובאוויטש זצ"ל מלמד את חסידיו ניגון חסידי בשמחת תורה לפנות בוקר. בשנת תשי"ט (1958) לימד הרבי ניגון לא ידוע, ולאחריו מכן אמר:

"ניגון זה שמעתי מחסידים, ויחד עמו שמעתי את הסיפור הבא:

"הדבר היה ברוסיה, בזמן בו שלטון רוסיה החל להתפשט. הם ביקשו לכבוש כל מקום, גם את ההרים בהם התגוררו שבטים קווקזיים.

"שבטים אלו היו אנשים לא מתורבתים שחיו כציפור דרור, ולהם היה מנהיג ששמו שאמיל. למרות שמספר החיילים הרוסיים היה גדול ממספר אנשי השבטים, הם לא הצליחו לגבור עליהם בשל יתרונם האסטרטגי – ההרים הגבוהים.

"מה עשו הרוסים? הם התחכמו והציעו להם לכרות עמם ברית שלום. כאשר אנשי השבט התפתו וירדו מן ההרים, תפסו אותם הרוסים והשתלטו על השטח; את מנהיגם, שאמיל, הגלו לעומק רוסיה.

"בגלות, היה שאמיל נזכר מזמן לזמן בהרים הגבוהים, בימים בהם היה חופשי מהממשלה ומשוחרר מכבלי התרבות; הוא היה חושב על מצבו העגום ונזכר בימים בהם היה חופשי כמו הנשר בשמים. הוא הלחין שיר זה שתחילתו רווי געגועים לימים עברו, וסופו חדור בתקווה שעוד יבואו ימים טובים וכי בסופו של דבר הוא ישוב אל מולדתו, אל ההרים הגבוהים."

הוסיף הרבי ואמר:

"כאשר יהודים שמעו את הניגון, הם השתמשו בו כמשל לירידת הנשמה לגוף. כאשר הנשמה נמצאת למעלה היא מאוחדת עם האלוקות, וכשהיא יורדת מטה אל העולם החומרי זו הירידה הגדולה ביותר.

"כשהאדם מתבונן במצבו ורואה את מצבו הרוחני הלא-טוב, הוא רואה את כבלי הגוף האוסרים אותו ולא מרשים לנשמתו לעוף כמו נשר בשמים, הוא מתעורר בגעגועים אל ההרים הגבוהים – אל שורשה של הנשמה. אך סופו של הניגון חדור תקווה, כי האדם יודע שירידת הנשמה בגוף מאפשרת לנשמה לעבוד ולהתרומם לגבהים אליהם לא יכלה להגיע קודם לכן."