פעם הקשבתי לוויכוח בין שני הורים שעסק בשאלה האם עליהם לדרוש מילדיהם לקחת על עצמם כמה משימות בבית. "למה שאעמיס על הילד שלנו עול נוסף?" טען אחד ההורים. "אנו יכולים להרשות לעצמנו לשלם לעוזרת שתנקה את הבית, תעשה כביסה ולגנן שיקצור את הדשא. תני להם ליהנות מילדות חסרת דאגות. יהיו להם מספיק תחומי אחריות מאוחר יותר בחיים". ההורה השני לא הסכים עמו: "אני רוצה שילדינו ירגישו תחושת הישג ובעלות בחיינו ובביתנו. לכן אני מרגישה שחשוב שנעביר להם חלק מתחומי האחריות במשק הבית".
בספרו "יותר מדי דברים טובים"1 טוען ד"ר דניאל ג'. קינדלון שילדים שלא קיבלו אתגרים ותחומי אחריות המתאימים לגילם ולפיכך מעולם לא חוו את ה"לחץ" הכרוך בעמידה באתגרים ובמילוי משימות – יגדלו להיות מבוגרים שלא מסוגלים להתמודד עם האתגרים הנורמליים של חיי היומיום. כל דבר יהיה להם קשה מדי, כיוון שהם רגילים לקבל את כל מה שהם רוצים בלי שום קושי, בעוד שבחיים הרגילים האמיתיים זה לא עובד ככה. יתר על כן, ילדים שלא מתמודדים עם אתגרים הם תכופות מדוכאים כמתבגרים וכאנשים צעירים – הם לא רואים שום סיבה לחיות, שכן אין שום דבר אליו הם יכולים לשאוף. בנוסף, הם בסופו של דבר נעשים מאוד אגוצנטריים, ולכן קשה להם להיות במערכת יחסים של נתינה הדדית.
הצעתי לזוג ההורים שהתווכחו במשרדי, שבמקום לדרוש מילדיהם לעזור בבית על בסיס אקראי – דבר שאכן היה נותן להם את ההרגשה ש"סתם מנצלים אותם" – עלינו לתת לכל ילד תחום אחריות משלו. אנו יכולים לומר לילד או לילדה בני שבע או שמונה, "את/ה אחראי/ת שהסלון יהיה נקי". קודם כל נראה לו איך עושים את זה ונוודא שהוא או היא מבינים מהן התוצאות הרצויות. אם הילד צריך שנעזור לו, זה בסדר. הדבר החשוב הוא שנגרום לילד לקחת אחריות על הענין, כך שאנחנו נעשים העוזרים שלו ולא הוא העוזר שלנו. אם מסיבה כלשהי הוא או היא לא יכולים לעשות זאת השבוע – נניח שהיא לומדת לבחינות או שהוא נוסע לבקר חברים לכמה ימים – אזי באחריותו של הילד לארגן מישהו אחר מהמשפחה שימלא את המשימה הזו. בדרך זו, הילד מבין שהוא זה שאחראי לתוצאה הרצויה.
תרגיל זה יחזק אצל ילדינו את הגישות החיוביות ואת מיומנויות-החיים הבאות:
* עבודת צוות.
* להיות אחראי.
* גאווה על כך שהצליח למלא את המשימה.
* להיות אדם שאפשר לסמוך עליו.
* להיות פחות מרוכז בעצמו.
* ההרגשה הטובה שהוא/ היא תורמים לטובת הכלל.
כתוב תגובה