שרון ישבה על הספסל במגרש המשחקים והביטה בבנה. לפתע ילד ששיחק ליד בנה הרים מוט ברזל מהאדמה והחל לנופף בו בצורה מסוכנת. לבה של שרון התכווץ בפחד כשהיא החלה לדמיין כיצד ילד עלול להיפגע ממוט הברזל. המוט היה חד דיו שאפילו מכה חלשה יכלה לגרום לנזק די חמור.

"של מי הילד הזה?" היא קראה לעבר האימהות האחרות שעמדו במגרש המשחקים. "בבקשה אימרו לו להוריד מיד את המוט! זה מסוכן!"

אימו של הילד פנתה אליה ואמרה "זה הילד שלי. אומר לו שזה היה מסוכן כשנחזור הביתה, אם אעיר לו כך, ליד כולם, זה נורא יזיק לביטחון העצמי שלו."

לרגע נעתקו המלים מפיה של שרון. היא לא יכלה להאמין שאישה זו משווה את הסיכון הפוטנציאלי להערכתו העצמית של בנה עם הבטיחות המיידית של הילדים שסביבו. מתוך אי רצון להתווכח, היא קראה לבנה ולקחה אותו הביתה.

גם כמה ימים לאחר מכן היא עדיין הייתה מזועזעת מהמקרה. היא התקשרה לחברתה הטובה יעל, פסיכולוגית ילדים במקצועה. "יעל, משהו לא בסדר איתי? או שבאמת יש כאלו שמגזימים בדאגה לבטחונו העצמי של הילד? האם יתכן שפחדנו להזיק להערכה העצמית של הילד עשויה למנוע מאתנו לפעול בצורה יעילה כהורים?"

יעל צחקה והרגיעה אותה, "שרון, זו לא את. אנשים רבים לומדים על ההורות מן הפסיכולוגיה הפופולרית, והם מקבלים מסר שגוי. כתוצאה מכך, ישנם הורים הפוחדים לפעול כהורים. הם כל כך פוחדים להזיק להערכה העצמית של ילדם, שהם נמנעים מללמד אותו כיצד להתנהג בצורה נאותה".

שיחתה עם יעל הרגיעה אותה, אך האירוע המטריד לא נמחה כליל מתודעתה. בשנים הבאות, בכל פעם ששרון הרגישה אי-נוחות מנקיטת עמדה תקיפה נוכח התנהגותו הבלתי נאותה של ילד מסוים, היא הייתה נזכרת במה שראתה באותו יום במגרש המשחקים. או-אז הייתה מזכירה לעצמה, שדאגתה להערכתו העצמית של הילד שלה לא צריכה למנוע בעדה מלמלא את תפקידה כהורה.

שרון יישמה את העיקרון הזה פעמים רבות. היא השתמשה בו כדי לבסס שעת-השכבה קבועה וברורה בערבים שבתקופת שנת הלימודים; כלל של אי-אכילת ג'ונק פוד לפני הארוחה; ומאוחר יותר, כשילדיה גדלו, ביססה כך את הכלל "אין מסיבות ללא השגחה" וכן את הכלל "לא עולים על טרמפים מחברים שקיבלו רישיון נהיגה בחצי השנה האחרונה".

במשך השנים, ילדיה השונים האשימו אותה בכך שהיא חסרת-לב ובלתי-הוגנת, בכך שהיא נוקשה ולא מתחשבת. בפעמים אלה היא הייתה אומרת לילדה בצורה תקיפה מהו הכלל או העונש במצב המסוים הזה. אם הילד הגיב באמירה שהתנהגותה פירושה שהיא לא אוהבת את ילדיה, היא הייתה עונה, "אני אוהבת אותך, אבל אינני יכולה להרשות לך להתנהג בדרך שמזיקה לך או לאחרים".

אין ספק שאחת ממטרותינו כהורים היא טיפוח ההערכה העצמית של הילד. עם זאת, כפי שממחיש סיפורה של שרון, זוהי בהחלט אינה מטרתה היחידה של מלאכת ההורות, ולא צריך לראותה ככזו. הערכה עצמית בריאה הכרחית כדי לנהל חיים פוריים ומוסריים. אולם, בסופו של דבר, מה שקובע את מי שאנחנו זו ההתנהגות שלנו.

כהורים, מטרתנו העיקרית צריכה להיות לעזור לילדינו לבחור את ההתנהגות הנכונה בכל סיטואציה נתונה. תפקידנו הוא לעזור להם להבחין בין טוב לרע, בין נכון ללא נכון, בין התנהגות נאותה להתנהגות בלתי נאותה. כדי לעשות זאת בצורה אפקטיבית, עלינו לעזור להם להכיר בהבדל שבין אמת ושקר, ולהבין את הדיכוטומיה שבין דמיון למציאות.

התלמוד מלמדנו שהתנהגויות שטחיות מוטמעות לבסוף לאישיותו של האדם אם חוזרים עליהן לעתים מספיק קרובות. במלים אחרות, אל תדאג אם מתחשק לך או לא, עשה זאת בכל מקרה. הגיוני לצפות שילדינו יתנהגו כיאות אפילו אם לא מתחשק להם לעשות זאת. בסופו של דבר, האופן שבו מרשים להם להתנהג באופן קבוע, יקבע לאיזה כיוון הם יתפתחו ולאיזה מין אדם הם יהפכו.

ילדים נולדים נרקיסיסטיים ומרוכזים בעצמם. בהתחלה הם לא יהיו מוטרדים אם התנהגותם משפיעה על אחרים בצורה שלילית. אך אם נבסס כללים עקביים להתנהגות נאותה כלפי אנשים אחרים, ילדינו יבקעו לבסוף מתוך הגולם ויתגברו על הנטייה להיות מרוכזים בעצמם בלבד.

יתר על כן, שליטה עצמית שכרה בצדה. זהו בסיס אמיתי להערכה עצמית. קיים הבדל גדול בין חזרה חסרת אבחנה על מילים ריקות המנפחות את ההערכה העצמית, כמו "אתה ממש נפלא", לבין מילים הבונות הערכה עצמית אמיתית, המשקפות את החלטותיו החיוביות של הילד. הערכה עצמית אמיתית, כמו דברים רבים אחרים שיש להם ערך בר-קיימא, נרכשת רק באמצעות העבודה הקשה של כיבוש דחפים שליליים והגעה לשליטה עצמית.