"מגיע לי"
ברצוני לעסוק כאן בבעיה כמעט מופשטת: הבעיה של חובות וזכויות. אפשר לומר שיש בעולם שני סוגים עיקריים של תרבות. מצד אחד יש תרבויות העומדות ומתבססות על חובות – דהיינו, אמירת היסוד שלהן היא שהאדם חייב וצריך לעשות כך וכך דברים. לחובות הללו נלוות גם זכויות, שלפעמים נובעות מן החובות ולפעמים נוצרות מן המפגש בין החובות השונות; אך ביסודו של דבר אלו הן תרבויות של חובות.
אולם בזמן המודרני אנו חיים בעולם הפוך מזה, עולם שבו יש לבני האדם כמעט רק זכויות. מן החוקה האמריקנית, דרך מגילת האו"ם ועד לחוקי מדינת ישראל, אנו שומעים כל הזמן רק על זכויות: הזכות לכבוד, הזכות לפרנסה, הזכות לחיים, הזכות לנישואין, הזכות לקבל עזרה – אך האם יש לו לאדם גם חובות? פה ושם עניין החובות עדיין מוזכר, אבל בעיקרו של דבר זהו עולם של זכויות. התוצאה הטבעית, הנורמלית של החיים בתוך עולם כזה היא התחושה של "מגיע לי".
כיום זהו אחד הביטויים הנפוצים ביותר בעולם: "מגיע לי, יש לי זכויות". העולם מלא זכויות, והזכויות הללו מתרבות והולכות ללא הרף. למשל: לאחרונה מדברים הרבה מאוד על "זכות הציבור לדעת". אבל בעצם, למה? מה פתאום צריך הציבור לדעת? מדוע אין זכות הציבור ללמוד, למשל, מתמטיקה? זה בוודאי יותר מועיל! או זכות הציבור ללמוד גמרא – שזה עוד יותר מועיל? או דוגמה נוספת: במדינה שלנו יש לערבים זכות להיות עם חופשי בארצנו. למה? ככה! אינני יודע מהו בדיוק שורשו הפילוסופי של עניין זה; אך זוהי תפיסה כללית, מהותית: אנשים נולדים, חיים מתים עם זכויות – וזה, בעצם, העיקר. לפעמים, יחד עם הזכויות הללו צריך לשלם מס הכנסה וכיוצא בזה; אך באופן כללי אפשר לומר שספרי החוקים שלנו מטילים אי-אילו איסורים על האדם – אבל לא חובות. כך, למשל, יש זכות השביתה, אבל אין חובת האדם לעבוד.
וזה אינו רק עניין ארצי-מקומי, אלא בעיה כלל-עולמית: לא "מגיע לי משום...", אלא בפשטות "מגיע לי". בדורות קודמים, אנשים שנולדו לתוך האצולה הרגישו בדיוק את ההרגשה הזו: אני שייך למשפחה זו וזו ולכן מגיע לי, ואני יכול לעשות כל מה שעולה בדעתי; אבל התחייבויות? מה פתאום שיהיו לי התחייבויות?
לפני כמה שנים הועמדו למשפט שני בחורים אמריקניים, שניהם יהודים, לצערי, מבתים עשירים מאוד, שהלכו ורצחו איזה אדם רק כדי להוכיח שהם אנשים עליונים, ושהאחרים הם כדומן על פני האדמה, ולכן אפשר להרוג אותם. אלו הם פירות של עולם של זכויות.
נראה לי שגם כאן בארץ הדברים נכונים. נאמר (משנה, שבת, יד, ד): "כל ישראל בני מלכים הם"; אני חושב שאנחנו כבר לא בני מלכים: אנחנו מלכים ממש. נאמר גם (פסחים סו, א)– "הנח להן לישראל, אם אין נביאים הן, בני נביאים הן"; ונראה לי שבארץ הזו חיים כחמישה וחצי מיליון נביאים. שהרי מה ההבדל בין נביא לחכם? נביא איננו מתווכח, מפני שהוא אינו צריך להוכיח, להסביר או לשכנע; נביא אומר: "ככה זה, וזהו זה". ובארץ שלנו, הרי כל אדם ברחוב יודע בדיוק מהי האמת לאמיתה, והוא יכול להגיד לכולם, לרבות ראש הממשלה, מה צריך לעשות. כל אלה הם צדדים שונים – קטנים וגדולים – של רעיון אחד: שהעולם בנוי על זכויות.
ההלכה - מסגרת של התחייבויות
העולם היהודי העתיק היה ההפך הגמור מזה. קחו, למשל, את ספר התורה: אילו זכויות כתובות שם? מעט מאוד! ולעומת זאת, יש לנו חובות ועוד חובות. כמה חובות? לפחות שס"ה מצוות לא תעשה ועוד רמ"ח מצוות עשה, וכמובן – העונשים שיבואו עלינו אם לא נעשה את זה. וככל שהזמן נוקף, ונכתבים יותר ויותר ספרים, כך באים ומוסיפים עלינו עוד ועוד חובות. בין כל ההתחייבויות הללו עוד יש, פה ושם, איזו פינה שההלכה אינה מגיעה אליה; אך גם באותם מקומות אין לי הזכות לעשות כרצוני, אלא רק האפשרות לעשות זאת, אם רצוני בכך.
כך, למשל, ההלכה עדיין לא קובעת האם נשים צריכות ללבוש ירוק או כחול, ולכן יש מקום לבחירה בעניין הזה; אבל בזה מסתכם, פחות או יותר, מרחב הזכויות שלנו. עולם הזכויות ועולם החובות נבדלים זה מזה לא רק בראיית עולם הפילוסופית-הכוללת: הם גם פועלים באופן שונה לחלוטין על הדרך שילד קטן לומד לדבר, לחשוב, לחיות. נקודת המוצא של עולם החובות היא, שאנחנו נמצאים בתוך מסגרות של התחייבויות, ואלה הם חיינו. בעולם הזכויות, לעומת זאת, אין שום מסגרות ושום התחייבויות; וגם את אותן מסגרות והתחייבויות שעוד נותרו, הולכות ונשברות. אכן, מערכת המשפט בארץ כל הזמן מנסה לעקור עוד חומרה, לבטל עוד איסור, כדי לבנות עוד ועוד זכויות – עד שהעולם יהיה כל כולו זכות אחת גדולה וחסרת כל משמעות.
הפילוסוף הספרדי חוזה אורטגה אי גאסט, בספרו "מרד ההמונים", מסכם את הסוגיה הזו. הוא שואל: מהו הבסיס לאצילות? מה ההבדל בין האציל וההמון? והוא משיב: הבסיס לאצילות הוא מה שקוראים noblesse oblige (האצילות מחייבת); במלים אחרות: האצילות מתבטאת בכך שככל שאדם הוא יותר אציל, כך יש לו יותר התחייבויות, ורק משום שיש לו יותר התחייבויות הוא זכאי גם ליהנות מיותר זכויות. ואולם כדי לקבל את הזכויות הללו עליו לעבוד קשה.
הרעיון הזה נמצא גם במקורות שלנו, אם כי בלבוש שונה. אנו אומרים בתפילה "אתה בחרתנו", ומשום כך רבים טוענים כנגדנו שאנחנו המצאנו את רעיון העליונות הגזענית. ואולם "אתה בחרתנו" הוא רק חצי העניין; שהרי מיד אחרי זה כתוב גם "ותיתן לנו". ומה ה' נתן לנו? – תורה, מצוות, חוקים, משפטים; זהו היסוד ל"אתה בחרתנו".
"העם הנבחר" פירושו העם שיש לו הכי הרבה חובות, הכי הרבה התחייבויות. לעמים אחרים יש שבע מצוות בני נח; אבל אנחנו לא אנשים פשוטים: אנחנו בני מלכים, אנחנו אצילים. ובתור שכאלה, אין אנו יכולים להסתפק בשבע מצוות: אנחנו צריכים תרי"ג מצוות; וגם זה לא מספיק לנו, אז אנחנו מוסיפים ומרבים עוד ועוד. נאמר (משנה, מכות ג, טז): "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות". איך יודעים שישראל הם באמת עם גדול וקדוש? מכך שהקב"ה הרבה להם תורה ומצוות.
החובות הללו שייכות לנו, וחובתנו לקיימם – אך זוהי גם זכותנו. איננו דורשים מחתול ללבוש מכנסים ולחבוש כיפה לא משום שאנו חושבים שלחתול יש יותר כבוד, אלא מפני שכחתול, אי-אפשר לדרוש ממנו יותר מדי. הדרישות והחובות שאנו מעמידים לבני אדם נובעות מהתפיסה שלאדם, באשר הוא אדם, יש יותר התחייבויות. אנו, כיהודים, שייכים לעולם של אלה שקיבלו על עצמם חובות יתר; ה"אתה בחרתנו" שלנו הוא "אתה בחרתנו... ותיתן לנו". וזו תפארתנו.
הוסיפו תגובה