לקיחת אחריות על דברים היא לא תמיד הצד החזק שלי. בהחלט ישנם זמנים בהם אני יכולה להיות מאוד "בוגרת" ולהציג מידה מרשימה של התבוננות עצמית ולקיחת אחריות. אבל ישנם זמנים רבים בהם אני מרימה ידיים במחווה של ילדה כועסת, שמוכנה לזרוק את כל האשמה על מישהו אחר.
אתמול בבוקר קרתה דוגמא מצוינת לכך, ובעלי היה זה שחטף את התוצאות... אומלל שכמותו. הייתי צריכה להגיע לתור אצל הרופאה ב-8:30 בבוקר, אך לחצנו יותר מדי פעמים על כפתור ה"צלצל אחר כך" בשעון המעורר שלנו, וקמנו מאוחר. טסנו בחיפזון שיא בניסיון להאכיל את הילדים, להשקות את המבוגרים בכוסות קפה, להכין את הסנדוויצ'ים לארוחות הצהריים, להסתרק, לצחצח שיניים, למצוא את הסנדלים ולארוז את הילקוטים... שיגרה של בוקר אבל בהרבה פחות זמן מהרגיל.
כאשר חגרנו את כולם בחגורות הבטיחות והבאנו אותם לכיתותיהם, השעה הייתה כמעט 8:20 ועדיין היה עליי להוריד את בעלי במקום עבודתו ולהגיע לתור שלי. כאשר הילד האחרון ירד, לחצי הבוקר הגיעו לשיאם והתחלתי לפתוח את חפיסת קלפיי הרגשיים במאבקי הנועז לזכות ב"משחק ההאשמות" עם בעלי.
"למה לא כיוונת את השעון שיצלצל יותר מוקדם?... אתה יודע שאני שונאת לאחר... למה זו תמיד העבודה שלי לארגן את הסנדוויצ'ים?.... אתה צריך לתמוך בי הרבה יותר!" כאשר הגעתי בחריקת בלמים לבניין המשרדים שבו עבד, בעלי המסכן כבר נחשף לכמות רעל מילולי שדי בו כדי להרוס שכבת אוזון שלמה. אך אני טסתי משם תוך שנייה כשאני מרגישה שמתקפתי עליו הייתה מוצדקת לחלוטין.
רק אחרי התור שלי (שאליו הגעתי בזמן ואפילו היה עליי לחכות קצת) התחלתי להרגיש שאולי הגזמתי במחלקת ה"בעלי הוא האשם בכל דבר". התחלתי להרגיש ממש רע על כך שהתנהגתי בצורה כל כך ילדותית ואיומה. לכן התקשרתי למשרדו והשארתי אצל המזכירה שלו הודעה דחופה. אמרתי לה להגיד לו "אין הדבר תלוי אלא בי (העניין כולו באחריותי בלבד)". ידעתי שהוא יבין למה התכוונתי. למדנו את השיעור הזה ביחד באמצעות הסיפור הבא...
***
התלמוד מספר סיפור על אדם שנקרא אלעזר בן דורדיא. אלעזר היה איש חוטא. הוא התפרסם כאדם הבלתי מוסרי ביותר בתקופתו, והייתה לו נטייה כפייתית במיוחד להנאות הבשר. יום אחד, בעודו מבקר בבית בושת, אמרה לו זונה מפורסמת, "אלעזר, אין לך סיכוי, לעולם לא תיכנס לגן עדן". משהו במה שהיא אמרה או באופן בו היא אמרה זאת זעזע את אלעזר עד עמקי נשמתו.
הוא עזב את חדרה מלא בושה וחרטה ונס אל ההרים. הוא נדחף בידי תשוקה כבירה לשוב אל דרך הישר אם רק יסלח לו האלוקים. הוא זעק אל ההרים ואל הגבעות ואמר, "אנא, התחננו בעבורי, בקשו מאלוקים לרחם עליי". אך הם השיבו לו, "על עצמנו עלינו להתחנן". הוא פנה לשמיים וזעק, "אנא, שמים וארץ, התערבו בשמי והתחננו עלי בפני אלוקים", אך גם הם השיבו, "עלינו לבקש רחמים על עצמנו". "שמש וירח", הוא יילל, "אנא התחננו על רחמים לנשמתי", אך אף הם ענו לו, "עלינו לבקש עבור עצמנו". לבסוף הוא הביט בשמים ממעל והתחנן, "אנא, כוכבים ומזלות, הפצירו באלוקים למעני", ושוב קיבל אלעזר את אותה התשובה.
אלעזר נפל אפיים ארצה ובכה מעמקי נשמתו. מקץ זמן מה קם ואמר את המלים האמיתיות ביותר שעברו את שפתיו אי פעם. "אין הדבר תלוי אלא בי, כל האחריות היא שלי". וברגע זה עזבה נשמתו את גופו. קול שמימי נשמע אז והדהד, "אלעזר בן דורדיא, תשובתך נתקבלה, אתה תיכנס לגן עדן".
אלעזר ניסה לתקן את המעוות, אך הוא ניסה גם להעביר את האשמה למישהו אחר. חז"ל מבארים שההרים והגבעות שבסיפור זה מייצגים את אמו ואת אביו (המלה "הרים" דומה למלה "הורים"). כאשר הוא ביקש את ההרים והגבעות להתערב לטובתו, למעשה הוא חשב, "הרי זו אשמתם של הוריי שיצאתי כזה. הם לא חינכו אותי מספיק, לא היה להם זמן להשקיע בי, הם פינקו אותי". אך טענתו זו נדחתה מכל וכל.
בניסיון נוסף להגן על חולשותיו, הוא פנה לשמיים ולארץ, שניהם סמלים לחברה שבה הוא גדל. "זו הייתה הסביבה בה גדלתי, חבריי, בית ספרי... כולם עשו זאת. לכן התנהגתי ככה. זו לא אשמתי". אבל גם טענה זו נדחתה.
הוא ניסה שוב ופנה לשמש ולירח, שניהם סמלי עושר (עפ"י רש"י). "הזוהר והתהילה שבהם גדלתי, הם האשמים בהתנהגותי. היה דגש רב מדי על העולם החומרי, לא יכולתי להימלט מכך. אין זו אשמתי, היינו עשירים... ילדים עשירים מתחנכים עם מערכת ערכים שונה". אך שוב, פנייתו לא נענתה.
בניסיונו האחרון להגן על עצמו, האשים את היקום. "זה היה ה'מזל' שלי, הגורל שלי, להיות כפי שאני. אילו נולדתי במזל אחר, היה לי סיכוי להיות שונה". אך בית הדין של מעלה לא קיבל גם את טענת ההגנה הזו.
לבסוף, אחרי בכי משחרר, הוא מצא את הכוח להביט פנימה. הוא הבין שהוא לא יכול להעביר את האשמה לאף אדם אחר. "זה הכל באשמתי", הוא הודה. "אני היחיד האחראי באמת להתנהגותי". וברגע זה הוא זכה לחיי נצח.
***
כאשר נרגעתי מכעסי על הלחץ של הבוקר, הייתי מסוגלת להתבונן בעצמי. הבנתי לחלוטין את הדחף של אלעזר להסיר מעצמו את האשמה. קשה לקבל דברים כשהם לא עובדים כמו שקיווינו. קשה אף יותר לקחת אחריות על כך שהתנהגנו לא יפה. הדבר מביך ודורש אנרגיה מנטלית ורוחנית רבה, ותכופות זה מצריך התנצלות, מה שדורש מאמץ אימתני אם אתה מצוי במצב רוח מן הסוג שבו הייתי אתמול בבוקר.
אבל הבנתי שאני אשמה בכך שהתנהגתי לא יפה. אני הייתי שותפה לפחות במידה שווה בכל אותם דברים בהם האשמתי את בעלי. אני אוהבת את בעלי ומעריכה אותו, ואני שונאת להרגיש מנותקת ממנו. ידעתי שהדרך היחידה להתחבר אתו מחדש היא לקחת אחריות על חלקי בסיפור הזה, בדיוק כפי שאני מצפה ממנו לאותה מידה של לקיחת אחריות. בסופו של דבר, זוהי משמעות החגים. התחברות מחדש אל בוראנו, שאוהב אותנו עד בלי די. כדי להתחבר אתו באמת, עלינו לבחון היטב את נשמתנו פנימה ולקחת אחריות על חלקנו במערכת היחסים עמו. הוא מוכן תמיד לקבל את התנצלותנו ולכונן מחדש את הקשר שלנו עמו, אלא שעלינו להיות מספיק חזקים כדי לקחת אחריות על עצמנו ועל מעשינו.
כתוב תגובה