רבי יחזקאל לנדאו (ה"נודע ביהודה") כיהן כרבה של פראג במאה ה-17. בעיר הייתה קבוצת תלמידי חכמים שהתנגדו לו וניסו להכשיל את כהונתו. למטרה זו הם הכינו רשימת שאלות הלכתיות סבוכות, תוך תקווה שהוא ייכשל בפסק ההלכה.

כשרבי יחזקאל התבקש לפסוק בשאלות אלו, הוא פתר את כולן בהצלחה מלבד שאלה אחת לה הוא העניק פסק הלכה שגוי.

"שגית בהלכה! הוכחת כי אינך ראוי לכהן כפוסק הלכות!" צהלו מתנגדיו. אך רבי יחזקאל השיב בביטחון:

"אין לי כל ספק כי שאלה זו הייתה תיאורטית בלבד ולא היו לה כל השלכות מעשיות!"

כאשר הם הודו בבושת פנים שצדק בפיו, המשיך רבי יחזקאל בדבריו:

"כיצד ידעתי זאת?

"התשובה פשוטה. הלא התורה ניתנה לנו על-ידי בורא העולם שחכמתו אינסופית. אך כאשר מתעוררת שאלה הלכתית, היא מובאת לפני רב – בשר ודם, בן תמותה מוגבל – שיפסוק כיצד לנהוג.

"אכן, לולא 'סיעתא דשמיא' – סיוע אלוקי, לא יכול היה הרב לכוון לאמיתה של ההלכה. לפיכך התורה מעניקה לרב כוח וסמכות לפסוק הלכות שכן אלוקים מסייע בעדו.

"אך במה דברים אמורים? כאשר ההלכה נוגעת למעשה, אזי יש לרב את הסיוע האלוקי. אך כאשר מדובר בשאלה תיאורטית בלבד, גם הרב הגדול ביותר יכול לטעות שכן גם הוא בן אדם..."