יתכן כי הילד שעושה דווקא (במאמר זה נכנה אותו: "ילד דווקא") הוא הילד המאתגר ביותר, הן בכיתה והן בבית. ילד שמתקשה לשבת בשקט יוכל לפתח מוטיבציה באמצעות חיזוקים חיוביים. ילד הסובל מחרדות יכול לעבור טיפול שיפחית את חרדותיו. אך ילד שעושה 'דווקא' מגיב לסמכות באופן לא עקבי ולפיכך הטיפול בו דורש גישה יצירתית יותר.

לאחרונה נתבקשתי לעבוד עם ילד שהחל ללכת לבית-ספר לילדים מיוחדים. שמואל (שם בדוי) בילה את רוב שנת הלימודים האחרונה מחוץ לכיתה כיוון שקיבל עונשים בלתי פוסקים. אין פלא שההערכה העצמית שלו הייתה נמוכה ושהוא בקושי נתן אמון במבוגרים. אם מבוגרים שאמורים להיות בעלי ידע לא מסוגלים לעזור לילד בן תשע זה לשפר את התנהגותו הקשה ובמקום זאת מענישים אותו (לשווא) כל הזמן, מה הילד אמור לעשות? למרות שאובחן כסובל מהפרעת קשב והיפראקטיביות, הסימפטומים העיקריים שלו כעת היו חרדה חמורה יותר, שהשתקפה בהתפרצויות זעם בלתי נשלטות. הוא גילה התנגדות בלתי פוסקת כלפי מבוגרים ולא הגיב היטב לעונשים. מאידך, גם על החיזוקים החיוביים שניתנו לו על מעשיו החיוביים הוא לא הגיב בצורה חיובית. מנהלת בית הספר, אישה איכפתית ומוכשרת בצורה יוצאת מן הכלל, הייתה אובדת עצות.

למרות שנכתב כבר רבות על נושא ילד הדווקא, הרי הטכניקות המוצעות לטיפול בו עוסקות תכופות בעבודה עם מגבלותיו של הילד, במקום להתמקד בפוטנציאל העתידי שלו. יועץ או פסיכולוג עשויים לייעץ לילד כזה להתמודד עם אישיותו המעצבנת של מורה מסוים על ידי ניסיון להתנהג כך שהלה לא "יתפוס אותו", במקום לראות את הפוטנציאל העתידי של הילד בעבודה משותפת עם המורה ועם חבריו לכיתה. גישה ראשונית זו מובנת בהחלט, שכן ילד כזה לעתים קרובות סגור מאוד, ורגיל להגיב לסמכות בצורה עולבת ופוגעת.

אולם, הגישה הנדרשת היא פילוסופיה "הומניסטית" יותר, המדגישה את הפוטנציאל האינסופי של האדם, ואת הדרך בה מחשבות חיוביות יכולות לפעמים לסייע לתהליך זה. המבוגר צריך להאמין ביכולתו של הילד להסתגל בסופו של דבר לעולם הסובב אותו.

כיוון של'ילד 'דווקא' תכופות לא נוח לקבל מסר "ישיר", ותהא זו מחמאה או בקשה ישירה – ההורה צריך לדבר בדרך עקיפה יותר כדי להגיע לתוצאות הרצויות. ההורה יכול להשתמש בהומור כדי להעביר את המסר הרצוי, באומרו: "אני חושב ששרה שלנו מתחבאת איפשהו... שרה שאני מכירה לא הייתה אומרת דבר כזה", ולאחר מכן להתחיל לחפש את הבת בסלון. בדומה לכך, יכול הורה לומר: "את חושבת שאני טיפש כל כך לחשוב שאת לא ילדה טובה? אני הרבה יותר חכם ממה שאת חושבת!" כיוון שאין אלה מסרים ישירים, לילדי דווקא הרבה יותר קל לקבל אותם.

הנקודה העקרונית היא, שהמבוגר צריך להיות ספציפי מאוד בשבחים מילוליים כאשר הוא מצהיר הצהרה עקיפה כזו. המבוגר יכול לומר, "את חושבת שאת יכולה לבלבל אותי כל כך שאחשוב שאת לא ילדה טובה? אני יודע שעשית "א' ו-ב'" הבוקר". צריך לתת שבחים מאוד ספציפיים. השבחים צריכים לשקף את מערכת הערכים של המבוגר, ולא להיות שבח "אוטומטי" כדי לצאת ידי חובה, כמו "היית ילד טוב היום". שבח אמיתי יכול להישמע כך: "אתה חושב שאני כל כך טיפש שאחשוב שאתה ילד אנוכי? אני יודע שנתת היום את המשאית שלך בהשאלה לאחיך. זה היה מאוד יפה מצידך". אם השבח הוא ספציפי ובא מהלב, יש פחות סיכוי שהילד יתעלם ממנו, אפילו אם בתחילה צריך לתת את דברי השבח בצורה עקיפה.

בשיטות כאלה השתמשתי בעבודה עם שמואל ועם מוריו. דיברנו אליו בצורה גלויה על אי-יכולתו לשמוע שבחים, ועל דרכים בהם הוא יוכל לשמוע מחמאות ולקבל אותן. דיברנו גם על "סיסמאות" שכולנו נוכל להשתמש בהן כדי להזכיר לו שגם אנחנו באמת "עומדים לצידו". שוחחנו עם שמואל, עם הוריו ועם אחיו ואחיותיו בפגישת ייעוץ משפחתית, במהלכה הדגשנו את התמיכה שהמשפחה תוכל לתת לו כדי להתמודד עם סף התסכול המאוד נמוך שלו. מוריו של שמואל והמומחה שטיפל בו עבדו איתו ישירות בשיטות אלה, תוך הימנעות בכל מחיר מדברי ביקורת ישירים. למעשיו השליליים היו תוצאות, אך הוא הוזהר תמיד בצורה עדינה, והתנהגותו המופגנת פחתה מאוד.

לפעמים אפשר לעבוד עם ילדים כאלה בצורה מוצלחת למדי על מציאת פתרונות לבעיות, אם הפרמטרים המשמשים לפתרונות ולהצעות ברורים מאוד, ואם הרעיונות הללו מאפשרים תוכניות אלטרנטיביות אפשריות (אם נכשלים המאמצים הראשוניים). ילדים כאלה יתאכזבו פחות מן המבוגרים אם הם יראו שעניינים מסוימים הם מעבר לשליטתו של כל אדם.

תוכניות חלופיות נותנות מרחב לבלתי-צפוי ולמגבלותיהם של המבוגרים, כך שכאשר ציפיותיו של ילד הדווקא תהיינה מציאותיות יותר, תהיה לו פחות סיבה לכעוס. תגובותיהם של ילדים מסוימים הן מתונות יותר והם מגיבים טוב יותר למבוגרים כשהם מקבלים הסבר לעניינים קשים מסוימים. חלק מן ההתנהגות המתנגדת נובעת מחוסר הבנה, כאשר מצפים מילדים מסוימים "לציית" בלי להבין מספיק טוב מצב קשה מסוים שעמו עליהם להתמודד.

הורה צריך להשקיע המון אנרגיה בהתאפקות, כדי לא להגיב לילד מתנגד בצורה מתגוננת (אף שזוהי תגובה ראשונית טבעית). מרגע שמתחיל מאבק כוח, נוצר קרב שאין בו מנצחים. כיוון שהתנהגותו של ילד כזה מבוססת על המון גורמים, תגובתו של ההורה צריכה להיות מגוונת אף היא. תגובה אחת עשויה להיות קשורה לסף התסכול הנמוך של הילד, ואילו תגובה אחרת – לקושי העצום שיש לילד זה בתחום היריבות בין אחים. ההורה צריך לנסות להגיב בצורות שונות, בהתאם למצב הנתון.

על ההורה גם לנסות להשתמש באמצעי מנע כדי להימנע ממאבקי כוח. אם ההורה מודע לבעיות העלולות להיווצר במצב מסוים, עליו לדבר על כך כדי להימנע מכניסה ללחצים ומתחים מיותרים ביחס לילדם. העמדה שאותה צריך ההורה לשקף היא עמדה של חמלה ורגישות כלפי ילדו, ולא פחד מתגובתו של הילד, העלולה להיות קיצונית. ילד יכול לחוש אם התנהגותו הופכת לטקטיקה מניפולטיבית או לזעקה שמישהו יבין אותו. כדי למנוע מדפוס זה להפוך לשלילי, צריך ההורה להיות סבלני ומלא חמלה, ולא להגיב בפחד ובהתגוננות. ברור שהימנעות ממאבקי כוח היא אתגר בלתי פוסק כשעובדים עם ילדים כאלה.

שמואל נעשה הרבה פחות חסר-אמון ואימפולסיבי בהתנהגותו, אך הדבר לקח הרבה זמן ועבודה בלתי פוסקת מצד הצוות והמשפחה. הוא קיבל גם תחום אחריות מיוחד משלו בבית הספר, דבר ששיפר מאוד את ההערכה העצמית שלו. הוא כבר לא היה זקוק להתנהג בצורה מופגנת כדי לקבל תשומת לב מאחרים. המשימה המיוחדת ניתנה לו בצורת תחום הנמצא באחריותו (ולא כפרס), כך שהיה עליו לבצע את המשימה בין שהוא התנהג כיאות ובין אם לאו.

על מנת לעבוד בהצלחה עם ילד דווקא, צריך להיות יצירתי ולהאמין בפוטנציאל שיש לילד בסופו של דבר להתמודד עם סמכות בצורה חיובית וקונסטרוקטיבית. בעזרת השיטות הנזכרות לעיל, הראינו כי ילדים כאלה יכולים לפתח את הפוטנציאל שלהם בצורה משמעותית מאוד במשך כל חייהם.