שמעון ויזנטל, צייד הנאצים המפורסם, נאם פעם בכנס של רבנים אירופאים בברטיסלבה שבסלובקיה. הרבנים העניקו פרס לויזנטל בן ה-91, ומר ויזנטל, שניכר היה שהמחווה נגעה ללבו, סיפר להם את הסיפור הבא.

היה זה במאטהאוזן, זמן קצר אחרי השחרור. הרב אליעזר סילבר, ראש אגודת אחים (התאחדות הרבנים האורתודוכסיים של צפון אמריקה) שהה במחנה, ושליחותו הייתה להציע עזרה ונחמה לשורדים. הרב סילבר ארגן גם טכס תפילה מיוחד והזמין את מר ויזנטל להצטרף לשורדים האחרים בתפילה. מר ויזנטל סירב, והסביר לו מדוע.

"במחנה", כך אמר מר ויזנטל לרב סילבר, "היה איש דתי אחד שאיכשהו הצליח להבריח לתוך המחנה סידור אחד. בהתחלה הערצתי את האיש על אומץ הלב שלו – על כך שהוא סיכן את חייו כדי להכניס את הסידור פנימה. אך למחרת קלטתי, להפתעתי הרבה, שאיש זה "השכיר" את הסידור לאנשים בתמורה למזון. אנשים נתנו לו את פיסת לחמם האחרונה בעבור שימוש של כמה דקות בסידור התפילה. איש זה, שהגיע למחנה כשהוא רזה ומורעב מאוד, החל לאכול כל כך הרבה שהוא מת לפני כולם – גופו לא יכול היה להתמודד עם זה".

המשיך מר ויזנטל ואמר, "אם כך מתנהגים יהודים דתיים, אין בכוונתי להשתמש אי פעם בסידור תפילות".

כאשר פנה מר ויזנטל ללכת, נגע הרב סילבר בכתפו ואמר לו ברוך, ביידיש, "מדוע אתה בוחר לראות את האיש שהשתמש בסידור שלו כדי לקחת מזון מפיהם של אנשים הגוועים ברעב? מדוע לא תראה את יהודים הרבים, שנתנו את פיסת לחמם האחרונה כדי שיוכלו להשתמש בסידור? זוהי אמונה. זה כוחו האמיתי של הסידור", והרב סילבר העניק לו חיבוק עז.

"למחרת הצטרפתי לתפילה", סיים ויזנטל את סיפורו.