יעל ואני היינו חברות טובות בתיכון. היינו צמד חמד: תמיד ביחד. אך אחרי שהשתחררה מהצבא היא עזבה את הארץ לטיול ממושך. לפני 23 שנים, בעידן המכתבים, המעטפות והבולים, היה קשה מאוד לשמור על קשר רצוף. בתחילה התכתבנו כל שבועיים; המשכנו בתדירות של פעם בחודשיים-שלושה, ואט אט נותק הקשר.

לא הייתי נזכרת בה אילולא תוך כדי רכישת חלות לשבת במאפיה הסמוכה לביתי פגשתי בחברה נוספת מן התיכון. "מעניין שאני פוגשת אותך" היא אמרה, "בדיוק לפני כמה ימים פגשתי גם את יעל."

יעל! רק השם שלה העלה בי זכרונות נעימים. אני רוצה לפגוש אותה... היכן היא היום? מה מעשיה?

שילמתי על החלות ומיהרתי הביתה להמשיך בהכנות לשב. בין תיבול העוף להכנת סלט הביצים חייגתי למודיעין בזק.

"144 שלום, מדברת עירית..."

"שלום גם לך. אני מחפשת את מספר הטלפון של יעל שדה", קיוויתי שאוכל לאתר אותה עם שם נעוריה.

"היכן היא מתגוררת"?

"לא יודעת"

"אנא המתיני... מצאתי שני מספרים".

חייגתי למספר הראשון. לא היה מענה.

חייגתי למספר השני.

"הלו?" זו היתה יעל. אותו טון, אותו קול...

"יעל, מדברת שוש. את זוכרת אותי?"

"ש ו ש, וואו! בטח שאני זוכרת" פרצה בצחוק.

קבענו להיפגש ביום ראשון אצלה בעסק.


כמוני, גם יעל עברה את גיל הארבעים. פסי שיבה כבר נשזרו בתלתלי הדבש שלה. קמטים עיטרו את זוויות עיניה. כשנפגשנו היא היתה לבושה ברישול אופייני וניהלה בהצלחה את המרכז לאמנות שתמיד חלמה עליו.

"כאן תוכלי למצוא שיעורי צילום, ציור, פיסול וריקוד" אמרה לי אחרי שנרגענו מהמפגש המחודש.

"ומה איתך?" שאלה.

"כמו שאת רואה: חזרתי בתשובה, אני נשואה ויש לי שני ילדים. ואת?" שאלתי בחזרה.

"נשארתי אותו הדבר, כמו שאת רואה... אני נשואה אבל בשום אופן לא רוצה ילדים" השיבה.

הסתכלתי עליה במבט שואל.

"עזבי, נו, מי צריך את זה" עשתה תנועת ביטול בידה. "רוצה תה?" שאלה.

"מי צריך מה?" שאלתי.

"ילדים". ענתה. "מי צריך את הכאב ראש הזה? כמה סוכר?"

"גידלת כבר כמה שהחלטת שזה כאב ראש"?

"כמה סוכר"?

"בלי סוכר".

הניחה את כוסות התה על השולחן הנמוך. שתקה. התכנסה בתוך עצמה. מחבקת כרית גדולה.

שתקנו בצוותא כמה דקות.

היא הרימה את ראשה מהכרית ושאלה אותי אם אני זוכרת את אבא שלה.

"זוכרת" עניתי.

"אבא שלי היה בן אדם לא קל. הוא הרגיש שאנחנו מפריעים לו בחיים. שגזלנו את אימא שלי ממנו.

"עבורו הילדים היו עול מיותר. מדי פעם הוא היה מרצה לנו בשקט אך בהיגיון רב למה בעצם אנחנו מיותרים, ושנולדנו רק בגלל שאימא רצתה והוא לא רצה שתעזוב אותו.

"רק כשהתבגרנו ידענו שהוא סבל ממאניה דפרסיה. אבל אז זה כבר היה מאוחר. התחושה הקשה הזאת שאני עול ומיותרת כבר הייתה חלק ממני.

"אני לא רוצה ילדים. אני מפחדת שאהיה כמוהו. שלא אסבול אותם, שלא אהיה אימא טובה."

"מה עם אחותך ואחיך?" התעניינתי.

"אחותי נשואה באושר ואימא לשלושה ילדים. אחי אף פעם לא התחתן. רוצה עוד תה?"

הנהנתי בראשי לחיוב.

יעל חזרה עם התה וחייכה חיוך עייף.

יעל לא רוצה ילדים. יעל מפחדת להיות אימא. היא לא יודעת מה היא מפסידה. היא מפסידה את התענוג הגדול ביותר ואת המתנה הנפלאה של האלוקים: יכולת ההגשמה העצמית הגדולה ביותר שניתן לחוש.

שיחתנו נמשכה לתוך השעות הקטנות של הלילה ולפני שנפרדנו קבענו להיפגש שוב.

כמעט כל שבוע אחרי יום הלימודים שלי בתל אביב, הייתי נכנסת למרכז לאמנויות של יעל שדה.

שתינו כוס תה ודיברנו על החיים. דיברנו על ילדים. דיברנו על הילדות שלנו. על ההורים. על אמונה באלוקים. העלנו זיכרונות.

אחרי כמה פגישות התקשרה יעל ובקשה שאפנה אותה לאיש מקצוע.


שנה וחצי לאחר מכן צלצול הטלפון הקיץ אותי משנתי.

"הלו?"

זו היתה יעל.

"הכול בסדר?" שאלתי, חוששת.

"הכול מצויין. אני בהריון" השיבה בקול רועד.

"ברוך ה'! איזה יופי!" צעקתי.

צחקנו ובכינו בו זמנית.

"אכפת לך אם אכתוב את הסיפור שלך לאתר בית חב"ד?" שאלתי.

"בסדר, אך עם שם ועיסוק בדויים" השיבה.

אז כתבתי, והנה הוא לפניכם.


למרות שעת הלילה המאוחרת, הדלקתי את המחשב, פתחתי מסמך חדש וחשבתי על יעל שפותחת בחיים חדשים.

חשבתי על נפשותיהן הרכות של הילדים; על העובדה שהתנהגותנו כהורים משפיעה על החלטותיהם בבגרותם ומעצבת את אישיותם.

נזכרתי במשהו שקראתי בספר "הדרך לחיים של משמעות – חכמת הרבי מליובאוויטש.

וככה נכתב בספר, בשמו של הרבי:

הדרך שבה תגדלו את הילד תשפיע לא רק על חייו, אלא גם על חיי ילדיו וילדי ילדיו.