ברוריה (שם בדוי) היא אחת הנשים הכי מצחיקות והלא צפויות שאי פעם הכרתי.

"שוש אני נהנית לקרוא את הכתבות שלך. יש לי סיפור בשבילך, משהו שאף פעם לא סיפרתי לאף אחד". אמרה.

ציפיתי לעוד סיפור מצחיק רק שהפעם היא הפתיעה אותי בסיפור חיים מרגש. הנה סיפורה של ברוריה:

תמיד הלכתי בתחושה שאני שייכת.

הרגשתי חלק מהם ומעולם לא הטלתי ספק באהבתם. הם אהבו אותי, ואני אהבתי אותם.

הם היו שם לצידי כששכבתי בלילות עם חום גבוה וכשבכיתי כי חברה העליבה אותי; חגגו לי ימי הולדת, עזרו בשעורי בית.

אהבתי אותם באמת ואני עדיין אוהבת אותם. בשבילי הם הוריי האמיתיים.

אחים ואחיות לא היו לי, אך החיים שלי היו נוחים וטובים.

עד לאותו היום.

לעולם לא אשכח זאת. אני מניחה שהרגשתי כמו היפנים כאשר ביום בהיר, ללא התרעה, נחתה פצצת אטום על עירם.

בתחילה הדחקתי. ניסיתי לשכוח שראיתי את המסמכים. אך זה לא הפסיק להעסיק את מחשבותיי. ככל שניסיתי למצוא יותר תירוצים רק הוצפתי במחשבות נוספות.

אני? מאומצת? לא יכול להיות.

במשך כמה שבועות התהלכתי עם הסוד המקנן בליבי. סוד ענק בגוף קטן.

מחשבות רבות התרוצצו בראשי. אם אני מאומצת ואני לא הבת שלהם, אז מי הם הוריי? מדוע אמי יולדתי לא רצתה אותי? כיצד נראו הוריי האמיתיים? איזה אנשים הם היו, מה הם אהבו?

אולי, חשבתי לעצמי, הם בכלל מתו כשנולדתי אז לא הייתה ברירה אלא למסור אותי לאימוץ.

מצד שני, אם אני באמת מאומצת, כיצד תמיד אמרו לי שאני דומה לאימא שתי טיפות מים?

פתחתי את האלבומים והתחלתי להשוות את התמונות. תוך כדי דפדוף באלבומי התמונות הבחנתי לפתע שאין לי תמונות כתינוקת. כל התמונות באלבום היו מגיל שנתיים בערך.

הנה אני על כתפיו של אבא שצוחק צחוק גדול והנה אימא מניפה אותי אל על ומחייכת. נראית מאושרת.

הרבה תמונות של ילדה קטנה עם שמלות קטנות ומתוקות, ילדה קטנה עם עיניים גדולות, מחייכת. אני.

תמונות עם הסבתות והסבים ותמונות עם בני משפחה. תמונות מימי ההולדת וממסיבות סוף שנה בבית הספר.

שום רמז אין באלבומים לעובדת היותי מאומצת למעט העובדה שאין שם ולו תמונה אחת ממני כתינוקת.

החברות שלי הבחינו שמשהו עובר עלי. לא יכולתי לשתף אף אחת, אפילו לא את דינה, החברה הכי טובה שלי שהייתה בת בית אצלנו ואני אצלה.

קשה לחשוב בגיל 16 שההורים שלך הם למעשה לא ההורים שלך.

גם הורי ראו והרגישו שאני במצוקה. הם שאלו אותי האם הכול בסדר, וככל הנראה תלו את מצב הרוח הקודר שלי בגיל ההתבגרות.

הם באמת ניסו לעזור, אבל כיצד יכולתי להגיד להם שאני יודעת את הסוד? כיצד יכולתי לומר להם שאני יודעת שאני מאומצת?

הרגשתי שאם אומר זאת בקול רם פשוט אמות. אעלם.

כנראה שהזמן עשה את שלו. אט אט שכחתי מכל הענין. אחסנתי את הידיעה הזו באיזו קופסה אטומה וסגורה היטב עמוק באחד מנבכי הנפש.

חזרתי לעצמי.

חלפו שנים. סיימתי את לימודיי, טיילתי בחו"ל והוצאתי תואר אקדמאי.

והוריי? נשארו הוריי.

כשהשתדכתי עם חתני הם היו המאושרים באדם. מי שלא ראה אותם אז לא ראה אנשים מאושרים מימיו.

שנה אחרי שנישאתי, זה קרה.

כשנודע לי שחיים חדשים מתפתחים בקרבי, נפתחה לה הקופסה.

הכול צף ועלה. כל השאלות של למה? ומי? ואיך? המחשבות עלו ומילאו אותי באכזריות כואבת. רק שהפעם התווספה אליהם השאלה המבהילה: אולי יש מחלות גנטיות שאני נושאת ואפילו לא מודעת אליהן?

בעלי קלט שמשהו לא טוב עובר עלי. איבדתי את הריכוז, התהלכתי מוטרדת ומכונסת בתוך עצמי.

למזלי הוא לא הרפה.

באחד הימים הוא הודיע לי שאנחנו נוסעים. טסנו לאחת מערי הנופש באירופה, ושם, הרחק מהבית, הרחק מהורי ומכל מה שמוכר לי ישבתי וסיפרתי לו שהוריי הם בעצם לא הוריי. שאולי אני לא בדיוק אני. שגיליתי זאת בגיל 16 והדחקתי כי לא יכולתי להתמודד עם המחשבות. בכיתי. מיררתי בבכי שבוע שלם.

כשחזרנו לארץ בעלי התקשר להוריי וביקש מהם לבוא לביתינו.

הם הסכימו.

כשהם נכנסו הביתה והתיישבו על הספה, ניתן היה לחתוך את האוויר עם סכין. הם ישבו בשקט וחיכו שנתחיל לדבר. המתח והמבוכה התערבבו זה בזה.

בעלי התחיל לדבר – לגמגם, ליתר דיוק – משהו על כך שאנחנו יודעים... ונע באי נוחות על הכורסא .

ואז, אבא שלי פתח את תיק העור הכבד שלו והוציא שקית ניילון עם מסמכים מצהיבים ותמונות.

הוא הניח את השקית על השולחן. שתיקה מעיקה שררה בחדר. אימא שלי ישבה במתח והביטה בי בעיני התכלת הגדולות שלה, אותן עיניים שתמיד ניחמו אותי במבטן.

פתחתי את השקית והוצאתי את התמונות.

הבטתי בתמונות. אימא שלי וגבר שלא הכרתי מחזיקים בתינוקת קטנה. הפכתי את אחת התמונות. ינואר 1967 היה כתוב שם.

הסתכלתי על אימא שלי. עכשיו הייתי מבולבלת לגמרי.

"זאת אחותי התאומה" אמרה לי אימא..

"כשהיית בת שנתיים נהרגו הורייך בתאונת דרכים. הם השאירו אותך אצלי ונסעו לחתונה ממנה לא חזרו.

"היה ברור לכולנו שתישארי אצלי. נישאתי שנתיים לפני אימך ולי עוד לא נולדו ילדים.

"אמך במותה נתנה לי חיים."

הבטתי באבי. דמעה גדולה התגלגלה במורד לחיו. אבי שגידל אותי כבתו שלו, כבשר מבשרו.

הסתכלתי על אימי, היא איבדה את אחותה התאומה שהייתה כה קשורה אליה וגידלה אותי, תזכורת יומיומית לאובדן הגדול.

כמה חודשים לאחר מכן נולדה לי בת מתוקה וחייכנית עם עיניי תכלת גדולות.

בדיוק כמו של שתי אמהותיי.