פגשתי אותה ליד בית הורי, בדיוק במקום ששיחקנו חבל וגומי כשהיינו ילדות.

שתינו הגענו מערים אחרות, שתי ילדות זרות שנכנסו לכתה מגובשת. זה היה הכי טבעי שנתחבר. היא היתה יפה עם צחוק מתגלגל ועיניים בורקות כמי שמחפשת עוד הרפתקה.

מה לא היינו ביחד? בלשיות, זמרות, מחליקות על קרח, מטיילות נועזות (בלי שאף אחד ידע נסענו עד לתל אביב הרחוקה לבד (!!!) והיינו רק בנות 11). בסופי שבוע (כשלא היה צריך לקום לבי"ס למחרת) לנו אחת אצל השנייה ודיברנו עד אמצע הלילה, שיחות נפש של בנות בתחילת גיל ההתבגרות.

עד סוף היסודי בילינו יחד ובתיכון נפרדו דרכנו. היא הלכה לתיכון אחד ואני לאחר וכך אט-אט התרופף לו הקשר עד שהתנתק לגמרי.

עשרים שנה לא ראיתי אותה. שמעתי שהיא התחתנה ונולדו לה ילדים.

"שוש", שמעתי קול מוכר קורא לי. לא הצלחתי לזהות את האשה שעמדה כמה מטרים ממני. "שוש, מה קורה? את לא מזהה אותי"?

לא. לא זיהיתי. התקרבתי אליה ואז קלטתי שזאת היא.

"איך את זיהית אותי"? שאלתי.

"לא השתנית כל כך". אמרה.

אבל היא השתנתה לגמרי.

נראתה מבוגרת הרבה מגילה, הברק בעיניים נעלם. מבט כבוי.

"מה איתך"? שאלתי, "נשואה? ילדים?".

חייכה במרירות וסיפרה לי שלא מזמן הצליחה להתגרש. היא ויתרה על הכול רק שיעזוב אותה ואת הילדים בשקט.

הם היו נשואים 18 שנה.

"את יודעת משהו? זה לא יאומן כיצד הוא השתנה אחרי החתונה". לא יאומן, מלמלה שוב לעצמה כאילו עד היום היא עדיין תוהה לגבי השינוי שחל בו.

"חברה הכירה לי אותו, הוא היה חבר של בעלה. במבט ראשון הוא לא היה נראה לי כל כך מתאים, אבל הוא היה מאד מנומס ונחמד אז הסכמתי להיפגש איתו שוב.

"הוא היה מאד נחמד וג'נטלמן. את זוכרת את הורי? אבא שלי היה איש קפדן שמעולם לא הביע רגשות כלפינו הילדים; הוא היה מכה אותנו כשמשהו לא מצא חן בעיניו. אימא שלי הייתה כנועה, אבי מעולם לא התחשב ברצונותיה ולא הסכים שתצא לעבוד.

"ופתאום מופיע בחיי גבר כזה! נחמד ומתחשב, מפנק ואדיב... מסעדות, מתנות, פרחים. כל ערב הוא לקח אותי לבלות. כל משאלה שלי התגשמה. מה אומר ומה אדבר, מצאתי את האביר הנכסף.

"או לפחות ככה חשבתי.

"הוקסמתי ממנו. הרגשתי שאני חשובה למישהו, שמישהו מתחשב גם בי, ברצונות שלי. תמיד אמרתי שלא אפול כמו אימא שלי, שאתחתן עם מישהו טוב ומתחשב.

"כל כך הוקסמתי עד שלא הבחנתי במלכודת שטווה לי כמו עכביש שטווה את קוריו ללכוד בהם את טרפו.

"והיו סימנים, היו תמרורי אזהרה רק שלא ידעתי לקרוא אותם.

"בהתחלה, למשל היינו מבלים עם עוד זוגות חברים. חלקם היו חברות שלי ובני זוגם וחלקם חברים שלו עם בנות זוגם. בהמשך בילינו רק עם הזוגות החברים שלו. מדי פעם הוא היה זורק הערות על חברותיי: הן לא לרמה שלי, לא נוח לו בחברתן, הוא מתבייש מהחברים שלו שלא יחשבו שאני תת-רמה כמוהן. לאט לאט התרחקתי מהן. כשהן ניסו לדבר איתי ולהאיר את עיני הייתי בטוחה – עם לא מעט עזרה מצידו – שהן פשוט מקנאות בי.

"אחר-כך הוא התחיל להעיר לי על צורת הלבוש שלי. לא הסכים שאתאפר, לא הסכים שאמשיך ללכת בנעלי עקב, שכנע אותי ששיער אסוף יותר יפה.

"למען האמת זה החמיא לי. הוא היה אומר לי 'תהיי יפה רק בשבילי, אני לא רצה שבחורים יסתכלו עלייך' וזה נתן לי הרגשה מיוחדת.

"הקנאה שלו תורגמה אצלי לאכפתיות ולאהבה. לא הבנתי שזו אובססיה חולנית ורעה. כשהיה שואל אותי איפה הייתי, מה עשיתי ועם מי דיברתי, ראיתי זאת כהתעניינות; כשכעס שדיברתי יותר מדי עם מישהו או כשהחליט שחייכתי למישהו וזה הכעיס אותו, זה החמיא לי. כמה חשוב שנשים תדענה שאובססיה זה לא אהבה!

"בשלב מסוים הוא הפך להיות המחליט היחידי בכל: לאן הולכים ועם מי, מה נכון ומה לא, מה טוב ומה רע.

"והוא גם זה שהחליט שאנחנו מתחתנים."

"וההורים שלך"? קטעתי את המונולוג העצוב שלה.

נאנחה.

"הם התנגדו לקשר מההתחלה. אימא שלי כנראה מניסיון חייה קלטה בחושים החדים שלה שטוב לא יצא מזה. אבא שלי התנגד לו כי הבחור לא היה משכיל דיו, אחרי הכול אבא שלי היה אדם משכיל ובעל מעמד.

"אבל ככל שהם התנגדו לקשר כך רציתי אותו יותר. כי לי, כך החלטתי , תהיה זוגיות אחרת. לא עזרו להם ניסיונות הנידוי, הברוגז, גיוס המשפחה נגדי. כלום לא עזר.

"החלטתי שאימא שלי מקנאה בי שיש לי בן זוג כל כך מתחשב ושלאבא שלי יש הרבה מה ללמוד מבן זוגי המושלם, לפחות בכל הנוגע לזוגיות.

"התחתנו למרות התנגדותם. הוריו עשו לנו חתונה מפוארת – הוא היה בן יחיד.

"כשהוא החליט לגור רחוק מהוריי הבנתי אותו. הם לא סבלו אותו, התנגדו לקשר בגלוי ולא פעם התקשרו אליו שיעזוב אותי.

"חשוב שהורים יבינו שאי אפשר למנוע מזוג להתחתן. זו אחת הטעויות הנפוצות של הורים שמתנגדים לקשר. ההתנגדות רק מגבירה ומחזקת את הרצון של בני הזוג להיות ביחד. אם הם לא היו מתנגדים לקשר והיו מסכימים שיבוא איתי לאירועים משפחתיים, אולי הייתי מבינה בסופו של דבר שהוא לא מתאים לי. אולי לא הייתי מתבצרת בעמדתי. והדבר העצוב מכל הוא שכאשר הבנתי שנפלתי בפח התביישתי לפנות להורי. הרגשתי שאני לא מסוגלת לשמוע או לראות את המבט של 'אמרנו לך'. אם הם לא היו מתנגדים כל כך, הייתי מרגישה שיש לי לאן לחזור. חשוב שילדים ירגישו שיש להם לאן לחזור. שיקבלו אותם באהבה אף על פי ולמרות הכול.

"מיד אחרי החתונה הוא דרש שאתפטר מהעבודה בטענה שאישה לא צריכה להסתובב במקום שיש בו כל מיני גברים (עבדתי במשרד השקעות), כשהתנגדתי הוא הגיע לעבודה, עשה לי בושות נוראיות ואיים על המנהל שלי שאם הוא לא יפטר אותי הוא יהרוס לו את החיים.

"למחרת כבר לא חזרתי לעבודה. הבוס שלי כנראה חשש ממנו; הוא שילם לי פיצויים מלאים על ארבע שנות עבודה, אולי מתוך רחמים.

"מהר מאד הגיעו המכות. בהתחלה הוא היה מתחנן שאסלח לו, מבטיח שלעולם הוא לא יעשה זאת שוב. ה'לעולם' היה מחזיק מעמד במקרה הטוב יומיים שלושה. כשהוא היה מפייס אותי האמנתי ששוב יהיה טוב, הרי עד לא מזמן הוא היה ג'נטלמן אמיתי! חוץ מזה, חשבתי לעצמי, אולי הוא צודק? אם אני חוטפת כנראה שאני עושה משהו לא טוב, הרי הוא משתדל כל-כך... בהמשך, אחרי שהיה מכה אותי הוא היה מתנהג כאילו כלום לא קרה. לפעמים היה אומר לי 'תפסיקי ליילל ותלכי לעשות לי קפה'.

"אחרי שנתיים נולד לנו ילד ראשון, בהמשך נולד ילד שני וילדה.

"מהורי הסתרתי הכול. הם גרו רחוק וכאשר היינו נפגשים מדי פעם זה היה בעיקר בשביל הילדים. כל פעם ששאלו אם הכול בסדר אמרתי שבטח שהכול בסדר.

"אבל ההורים שלי לא היו טיפשים. הורים יודעים. כל פעם לפני שנפרדו ממני אמרו לי שאם אני צריכה משהו שלא אהסס לבוא אליהם. ואני כל כך התביישתי שתמיד עניתי שהכול בסדר. אחרי הכול גרנו בוילה מפוארת עם בריכה פרטית...

"החיים שלי היו פשוט גיהינום.

"כל השנים סבלתי בשקט, לבשתי בגדים שמסתירים את החבורות. חייכתי ואירחתי את החברים שלו. ליד אנשים הוא שיחק את הבעל הנפלא ונראינו זוג מושלם.

"יום אחד הוא התפרץ והכה אותי חזק מדי. זו הייתה הפעם ראשונה שזה נגמר באשפוז. החלטתי שזהו זה. אני לא מוכנה לסבול יותר. לרופא שבדק אותי הראיתי חבלות נוספות. ביקשתי ממנו שיזמין משטרה. הוא עירב את העו"ס שעירבה את המשטרה.

"ואז, כל השנים של דיכוי נפשי ופיזי, כל הפרשה האומללה הזאת התפוצצה.

"הוא קיבל צו הרחקה מהבית, ארזתי את החפצים שלי ושל הילדים ועברנו להורי. הסכמתי לוותר על הכול וקיבלתי גט.

"זהו, סוף סוף התפטרתי ממנו."

"ואיך הילדים?" שאלתי.

"לילדים הוא מעולם לא הרביץ, אבל הם פחדו ממנו. הם כבר גדולים, למזלי ילדים טובים לא מרדנים גדולים. מתחשבים. אנחנו הולכים לייעוץ."

נשארנו לשבת על החומה שבין הבניין של הורי לבניין של הוריה. החומה עליה ישבנו לפני יותר משלושים שנה ורקמנו עליה את חלומות ילדותינו. נזכרנו, צחקנו ובכינו.

העלינו זיכרונות. היה כיף לראות אותה מתפוצצת מצחוק כמו פעם.

נפרדנו עם חיבוק גדול וקבענו להיפגש שוב.

כמה חשוב לדעת לקרוא את תמרורי האזהרה. כמה חשוב שההורים ידעו כיצד להתנהג במצבים כאלו. שאיש לא יתנסה, חלילה, אך במקרה הצורך מוטב ללמוד מנסיונותיהם של אחרים – מנסיונה של חברתי.

וכשצריך, אסור להתבייש לשוחח עם אנשי מקצוע לייעוץ.