זהו סיפור אמיתי, אם כי שמות האנשים והמקומות שונו מסיבות מובנות. הוא התרחש באוקטובר 1974.

מיד כשנכנסתי לקרון הרכבת התחתית בברונקס שבניו יורק הבחנתי בה. בעל מבנה גוף כבד במכנסיים רחובות, היא ישבה בפינה וסרגה סוודר ירוק. היא נראתה יהודיה אך לא הייתי בטוחה במאת האחוזים. מאז שהרבי מליובאוויטש הביע את בקשתו – תחינתו, ליתר דיוק – שכל אישה ובת יהודיה מגיל שלוש תדלקנה נרות שבת ויום טוב, כל פעם שהייתי פוגשת אישה הייתי תוהה האם היא יהודיה ושוקלת להציע לה להצטרף למצווה חשובה זו.

"דברי איתה על הדלקת הנרות. ערב שבת היום. ממש תיזמון מושלם" אמר קול צלול ורם בתוכי. "הו, שתוק" ענה לעומתו קול רם וצלול עוד יותר, " אני סחוטה לגמרי ואני רוצה לגמור לבדוק את ערימת המבחנים. ובכלל, הרי אני אפילו לא בטוחה שהיא יהודיה". (את מי אני מנסה לרמות? אני כמעט בטוחה שהיא יהודייה!)

"מה יש לך להפסיד? תשאלי – היא כבר תאמר לך. אם היא לא יהודיה תוכלי לבדוק את המבחנים במצפון שקט. אם היא כן את אמורה לשמוח על ההזדמנות שנפלה בחלקך."

"אבל פשוט אין לי מצב רוח. אני גם בטוחה שהיא מדליקה נרות שבת בעצמה בין כה וכה. אם אפנה אליה ואשאל אותה אם היא יהודיה ואם היא מדליקה נרות שבת, היא תחשוב שאני קצת 'מסובבת'."

הידקתי את שיניי וצעדתי לעבר הקצה הרחוק ביותר של הקרון כדי להתעלם מהויכוח הלוהט של שני הקולות הפנימיים. הוצאתי את ערימת המבחנים וניסיתי לשכוח את האישה הסורגת סוודר ירוק, אך זה כמובן לא עזר; תחושת האשמה גברה עלי. "ובכן, את אוהבת לקרוא לעצמך חב"דניקית. ברגעים אלו בוודאי שאינך מתנהגת כיאות לכינוי זה."

"אבל אף אחד אינו מושלם. מה אתה רוצה ממני? אינני יכולה לדבר עם כל נערה או אשה יהודיה שאני פוגשת בדרכי. אני יצא מדעתי. אני כל-כך עייפה, האם לא מגיע לי קצת זמן מנוחה משלי? כיצד אוכל בכלל לשכנע מישהי כשאין לי מצב-רוח לזה בכלל? עזוב אותי ודי".

התנפלתי על דפי המבחנים. באמצע בדיקת המבחן השלישי נפל צל על הדף. הרמתי את עיניי, הו, לא! זו היתה הגברת, כשחצי הסוודר הסרוג תחוב בתוך סל קניות מפלסטיק. "סליחה, האם הרכבת עוצרת ברחוב ה-23?"

"נראה לי שכן", מלמלתי ומיהרתי להמשיך בעבודתי. האשה עברה אל הקרון השני. בקרון שלנו היו רק מספר נוסעים, אולי היא אוהבת יותר אנשים בסביבתה, הרהרתי.

כעת הייתי רגועה. לא מצפים כי ארוץ אחר מישהי אל קרון אחר, נכון? אפילו מצפוני הקפדן אינו יכול לתבוע זאת. אם כבר פוגשים מישהי זה משהו אחר; אך אינני חייבת לרדוף אחרי כל אשה ובת יהודיה. הבה נהיה מציאותיים.

כבר עברתי על מחצית המבחנים כשלפתע נשמעה הודעה במערכת הכריזה:

"יש לנו תקלה במערכת האיתות והרכבת לא יכולה להמשיך בדרכה. הנוסעים מתבקשים לרדת בתחנה הקרובה, ברחוב ה-110, ולקחת את הרכבת המקומית אל התחנה ברחוב ה-96, שם תוכלו להחליף לרכבת המהירה".

הנוסעים החליפו מבט מאוכזב השמור למצבים מרגיזים מעין אלה.

בעודי ממתינה בתוך הקהל לרכבת המקומית נעמדה לה הגברת במכנסיים הרחבות החומות בדיוק לידי. "אני חושבת שמישהו מנסה לרמוז לי משהו. זה לא צירוף מקרים. האם לעיתים קרובות נותן לך ה' כל-כך הרבה הזדמנויות לתקן טעות"?

בלי רצון נזכרתי בשיעור שרק אמש לימדתי את תלמידותיי, תלמידות כיתה ד'. השיעור עסק בעשרת הניסיונות שנתנסה בהם אברהם אבינו. בהתלהבות הסברתי לתלמידותי הצעירות שאנו תמיד מקבלים נסיונות מלמעלה כדי לראות כמה חזקה אמונתנו, כמה עז רצוננו לקיים את מצוות הבורא. כל נסיון נראה קשה מנשוא, כמעט לא אפשרי לביצוע. אך לו את רק מראה ליצר הרע, מי כאן בעל-הבית האמיתי, כל הבעיות והקשיים נמוגים מאליהם. כשחשבתי על כך כמעט והתכווצתי מבושה. מה היו תלמידותיי חושבות לו ידעו כיצד מורתם לא עמדה בנסיון?

"עכשיו או לעולם לא." נשמתי עמוק ופניתי אל הגברת בחיוך ידידותי, "כעת יקח לנו זמן רב עד שנגיע הביתה. קודם כל נצטרך להמתין לרכבת המקומית, אחר כך לרכבת המהירה. היום ערב שבת ויש לי המון סידורים. אני לא רוצה לאחר." היא הנהנה בהסכמה ואף הוסיפה "ואני, אחרי שאגמור את כל הסידורים במנהטן, עדיין צריכה לחזור לברונקס."

"אגב, את מדליקה נרות שבת?" זהו. אמרתי את זה.

תגובתה הייתה ישירה. "כן, אני מדליקה. בתי סוזן התקרבה ליהדות לאחרונה והיא ביקשה ממני להתחיל להדליק נרות. את מלמדת בבית ספר היהודי? ראיתי אותה עולך ברחוב ה-241."

"כן, אני מלמדת כיתה ד'". הרגשתי מטופשת למדי ככל שחששותיי גוועו נוכח החביבות שהפגינה. "אני אוהבת את העבודה, אך הנסיעות הם כאב ראש לא קטן. אגב, האם גם סוזן מדליקה נרות שבת?"

"לא. רק אני מדליקה. רק אמהות חייבות להדליק, לא?"

"שמעת פעם על חסידי חב"ד-ליובאוויטש בברוקלין?"

"בטח! לפני שבע שנים חסיד חב"ד אחד סייע לבתי סוזן ללכת לקייטנה דתית בהרי הקטסקילס."

"אני שייכת לחסידות חב"ד. הרבי שלנו פתח במבצע שמטרתו לעודד כל ילדה יהודיה מגיל 3 בערך להדליק נרות שבת ויום-טוב, בנוסף לנשים הנשואות. אולי גם סוזן תוכל להדליק נרות?"

"היא תהיה מאושרת! באמת. ילדתי החמודה פשוט אוהבת לקיים כל מצווה. את ממש מתוקה שסיפרת לי. אינני יכולה לחכות עד שאגיע הביתה ואספר לה.":

הייתי צריכה להרגיש נפלא, אך הרגש העיקרי שהרגשתי היה בוז עצמי, כשנזכרתי במחשבות שמילאו אותי רק לפני רבע שעה. ניסיתי לתקן את המעוות.

"את יודעת מה מברכים על הנרות?"

היא נאנחה. "מעולם לא למדתי לקרוא עברית, אז אני מדליקה את הנרות וסוזי אומרת את הברכה בשבילי". הוצאתי פנקס ותלשתי ממנו דף. "אכתוב לך את הברכה באותיות אנגליות כך שתוכלי לומר אותה בעצמך."

היא הסתכלה בי במבט מלא תודה. "יש לי מזל היום! אני כל-כך שמחה שהייתי צריכה לרדת העירה לסידורים וכך פגשתי בך." כששמעתי את דבריה הקול הפנימי נעשה נוזף ותובעני וידעתי שמהיום והלאה הוא לא יניח לי עוד במצבים כאלה.

"ומה שמך?" היא שאלה אותי תוך כדי המתנה לרכבת המהירה ברח' ה-96. אמרתי לה את שמי והסברתי בביישנות ששם המשפחה ישתנה בקרוב, כי בעוד כמה שבועות אני עומדת להתחתן עם תלמיד-ישיבה חבד"י. מבלי לחשוב הוספתי "אולי תבואי עם סוזן לחתונה? אשמח מאוד לראות אתכן."

דמעות עמדו בעיניה כשבירכה אותי במזל-טוב. "את יודעת, מעולם לא הייתי בחתונה חסידית, אשמח מאוד לבוא וסוזן תשתולל מרוב אושר! אני כל-כך מודה לך, את בטוחה שזה בסדר?"

לא אאריך עוד – החלפנו כתובות, ובמשך שארית הנסיעה המשותפת סיפרה לי הגב' פרידברג את סיפור חייה העצוב. בעלה נהרג בתאונת דרכים לפני שבע שנים, והיה עליה לגדל בעצמה, בסיוע תמיכה ממשלתית, את סוזן – כיום בת 17 המסיימת תיכון, ואת אדריאן בת ה-22. תינוקה הראשון היה בן והוא מת בלידה. למרות שרצתה להעניק לבנותיה חינוך יהודי היא לא יכלה לעשות זאת בשל שכר הלימוד הגבוה. בכעס ואכזבה היא פנתה לכת נוצרית מסוימת שבה השתוקקו מאוד, כמובן, "לקרב" נשמות יהודיות. היא הפנתה עורף ליהדותה; אדריאן התגוררה במנהטן ולמדה בקולג' העירוני.

אך לאחרונה זוג צעיר שהתקרב ליהדות היגר לבנין בו התגוררה. הם התיידדו עם סוזי, ובסיועם ובעידודם היא התקרבה אף היא למורשת אבותיה. בני הזוג לימדו אותה על השבת ונושאים נוספים ביהדות, וסוזי הביאה הביתה אורה ושמחה.

נפרדנו ברחוב ה-23 ובהמשך הנסיעה לא יכולתי לחשוב על כלום מלבד המאבק הפנימי שהיה לי. ידעתי שאני לא היחידה. אנשים ונשים רבים חשים לא בנוח לגשת ליהודי זר.

אנו מוצאים אין-ספור של תירוצים למנוע מאיתנו ליצור את הקשר. ה"אני" האמיתי שלנו יודע שזהו ניסיון; שזו זכותנו וחובתנו כיהודים לעסוק בצדקה רוחנית. מי היה מהסס לרגע לחלוק את פיתו האחרונה עם יהודי הגווע ברעב? אולם כאשר מדובר בהענקת המים החיים של התורה המרווים את הצימאון הבוער בלבו של כל יהודי, אנו מהססים ומתלבטים ולא עושים מאום. כמה נשים ובנות יהודיות ברכבות התחתיות, באוטובוסים, בסופרמרקטים, מחכות עדיין שאני או את ניגש אליהן ונספר להן על הדלקת נרות שבת? כיצד נחזק את כוח רצוננו, את נשמתנו האלוקית?

רעיון חסידי מפורסם אומר שכככל שהמטרה חשובה יותר, הקשיים גדולים יותר. אם הקושי המעכב אותך מביצוע מעשה טוב נראה בלתי עביר, הרי זו כמעט הוכחה לכך שהמעשה חייב להיעשות. אחרת, מדוע איכפת לו לרע כל-כך עד שהוא מתאמץ כל-כך לעצור אותך מלבצע אותו?

באותו יום שישי הגעתי לביתי 15 דקות מאוחר מן הרגיל, אך לא היה איכפת לי בכהוא זה.

רצונכם לדעת את סוף הסיפור? ביום ראשון התקשרה אלי הגב' פרידברג והודתה לי שוב ושוב על אדיבותי, וכי היא וסוזי סופרות את הימים עד לחתונתי. סיפרתי לה על ה"פגישה עם חב"ד," סוף שבוע המתקיים פעם בשנה מטעם חב"ד-ליובאוויטש לסטודנטים המעוניינים בנושאי יהדות וחסידות. ה"פגישה" תיערך כמה שבועות אחרי חתונתי והזמנתי את סוזן להשתתף.

שתיהן הגיעו לחתונה ונהנו עד מאוד, סוזי גם השתתפה בסוף השבוע ונהנתה (למרות שלא הסכימה עם כל דברי המרצים) ולאחר-מכן המשיכה להשלמת לימודי יהדות במכון "בית חנה" שבמיניסוטה.

מאז ששבה ממיניסוטה הגיעה סוזן במשך שבתות רבים לקראון הייטס כדי לבלות את השבת. מפעם לפעם אמה התקשרה אלי כדי לספר לי שביתה מרגישה כמו אדם חדש, להודות לי על תשומת ליבי ולהרעיף עליי ברכות ותשבחות. הן הכשירו את המטבח והרחיבות את ידיעותיהן ביהדות. בעזרת שכנה בעלת רצון טוב, הגב' פרידברג למדה לקרוא עברית וכך נפרשו חיים חדשים לפני שתי נשמות יהודיות מאושרות.

כיצד אוכל לשכוח את אותה נסיעה ברכבת התחתית? האם אעז פעם להתעלם שוב מאותו קול פנימי? האם אוכל להרשות זאת לעצמי? האם את יכולה?