שמחה אסתר (שהייתה מוכרת גם בשמה הלועזי שַׁרי) גרשן האמינה כי יש לחיות את החיים בשמחה, יהיו הקשיים אשר יהיו.

גם שלב רביעי של סרטן הריאות מתקדם לא היה חריג לכלל זה.

אחרי שאובחנה באפריל 2008, הייתה שמחה אסתר – בת 41, אם לארבעה שניהלה חיים בריאים ולא עישנה מימיה – בהלם. היא הגיעה למסקנה שחייבת להיות סיבה כלשהי בגללה היא נבחרה לצאת למסע זה. היא החליטה לראות את המחלה כמתנה ולשתף אחרים בלקח שמחלה זו תלמד אותה.

היא פתחה בלוג שצבר פופולריות רבה, ובו היא תיעדה את הטיפולים השונים שעברה וכן את פחדיה ותקוותיה לעתיד. היא השתמשה בו כדי לעודד אנשים לקיים מצוות ולסייע לאחרים. עד היום נרשמו באתר שלה 30,000 כניסות של גולשים מצרפת, אנגליה וארצות אחרות ברחבי העולם, המדווחים על השינויים שעשו בחייהם ועל מעשים טובים לזכותה.

אנשים נמשכים להתלהבות המידבקת שלה לחיים, אמר בעלה, יוני גרשן. אשתו שמה לה למטרה "להראות לאנשים כיצד לשמוח בזמנים טובים וקשים גם יחד", הוא אמר. "היא נשאה מבטה מעלה גם ברגעים החשוכים ביותר".

מסעה מתועד בסרט חדש ורב-עוצמה באנגלית, Time of My Life ("זמן חיי"), שהוקרן לאחרונה בניו-יורק ויעלה בקולנועים נבחרים תוך כמה חודשים. הסרט הוא פרויקט משותף של משפחת גרשן ושל צביקה טל, מפיק סרטים ישראלי, שעבד בעבר עבור רשת A&E וערוץ ההיסטוריה.

יוני גרשן מסביר כי כותרת הסרט נבחרה בקפידה רבה. הכותרת אומרת שהזמן הוא כעת, החיים קצרים, נצלו כל רגע. אך היא גם קוראת לראות את החיים כזמן מיוחד גם גם בעת נסיבות טרגיות כלשהן.

וזה בדיוק מה שעשתה שמחה אסתר. היא הייתה סטודנטית לקולנוע באוניברסיטת ניו-יורק וחזרה בתשובה אחרי שנת לימודים בישראל. לאחר מכן התפרסמה בזכות בישול הגורמה שלה ואף הייתה מושא לכתבה במגזין האוכל bon appétit בזכות המנות האקסטרווגנטיות הרב-תרבותיות שבישלה כאשר עבדה באו"ם. כאשר הפכה לאם וגילתה שבתי הספר המקומיים לא עונים על צרכי ילדיה היא לא התלוננה; במקום זאת השתתפה בהקמת בית-ספר יהודי המבוסס על שיטת מונטסורי.

מכריה אומרים שהיא מעולם לא איבדה את חיוניותה, אפילו לאחר שאובחנה אצלה המחלה. בהתחלה אמרו לה הרופאים שנותרו לה רק שלושה חודשים לחיות, אך היא שרדה במשך שנה וחצי. היא הלכה לעולמה ביום כיפור, לא לפני שתיארה את מחלתה במלים "מסע מדהים, קדוש ורב-עוצמה".

הסרט התיעודי אינו סוחט-הדמעות האופייני על מחלה סופנית. זהו סיפור של תקווה ושל טרנספורמציה, שכן הצופים רואים כיצד שרי גרשן משנה את חייה, את הקהילה ואת חוויית הסרטן באמצעות הומור ואופטימיות. כחלק מתהליך הריפוי, התחילה שרי גרשן להשתמש בשמה העברי שמחה אסתר ועשתה מאמץ לתקן את כל מערכות היחסים שלה. הקהילה נעשתה מעורבת בפרויקטים רבים לכבודה, וגישתה לסרטן הייתה ייחודית, שכן היא הפכה את תורי הכימותרפיה למסיבות וניסתה גישות אלטרנטיביות לרפואה.

"אין זה מסע עצוב ומדכא המוקדש לשחור על גבי לבן", היא אומרת בתחילת הסרט על רקע העיר ניו-יורק. "זו נשמה יקרה השרה את שירה. לא משנה מה עובר אדם בחייו, ויהא אשר יהא המבחן העומד בפניו, זהו מסע יפה וססגוני של שירת שירינו האישיים, או של הגשמת שליחותנו בחיים. לחבוק בשמחה את מה שנותן לנו אלוקים".

היא לוקחת את הצופים אל תוך חייה הפרטיים, מאפשרת להם ללכת אחריה לטיפולי הכימותרפיה, להסעות, לשיחות עם בני משפחה ועם ידידים ולמפגשים עם מטפלים אלטרנטיביים. קטע אחד שהביא את הקהל לפרצי צחוק לבבי הוא התור שלה אצל מוכרת הפיאות, שם ניסתה פיאות רבות והתבדחה עליהן.

צביקה טל, מייסדת חברת הסרטים "תפארת" בפסאיק, ניו ג'רסי, פגש את שרי גרשן לפני ארבעה עשר חודשים וסיפורה סיקרן אותו מיד. "היא הייתה מלאת אנרגיה ומאוד שופעת חיים".

טל חזר בתשובה לפני שבע שנים, אחרי שעבד כמנהל בכמה תחומים יוקרתיים כולל ברשת A&E, PBS וכן בערוץ ההיסטוריה. כיום, מרבית עבודתו קשורה לישראל וליהדות. "זה הדבר שמלהיב אותי" הוא אומר. שמחה אסתר נמנתה על האנשים שנתנו לו את ההשראה הרבה ביותר. "היא לא רצתה לעשות סרט על הסבל שהיא עברה. היא רצתה לעשות משהו שייתן לאנשים השראה, שיעניק לאנשים שסובלים כלי בעזרתו יהיו מסוגלים להתמודד יותר טוב עם סבלם".

גרשן התחזקה על ידי ההרגשה שאלוקים נמצא אתה לכל אורך דרך הייסורים שלה, "מחזיק את ידי". היא כתבה על ה"ניסים" הרבים שחוותה מאז שאובחנה כחולה בסרטן. למרות האתגרים שניצבו בפניה, היא הצליחה לשמור על פרספקטיבה שמחה באמצעות התמקדות בתפילה, בלימוד תורה ובעבודה על הבלוג והסרט התיעודי. הגישה שלה הייתה יוצאת דופן, שכן – כפי שאמר טל – "קיימת תעשייה שלמה של סרטים עצובים, אבל הם לא חוקרים את הצד הרוחני של הדברים. הם לא מביאים את השליטה המנטלית שיש לאדם בסיטואציה מסוימת".

במשך ארבעה עשר חודשים הלך טל אחרי גרשן עם מצלמתו כמעט כל יום, ולדרישתה של גרשן המשיך לצלם גם במשך רגעיה החשוכים והכואבים ביותר. אבל רוב הקטעים מראים אותה כשהיא מתמודדת עם פחדיה בהומור ובאופטימיות.

סצנות רבות צולמו במרכז הרפואי סלואן קטרינג בניו-יורק, שם הרופאים והמטופלים אינם רגילים לראות מצלמות, במיוחד בחדר הכימותרפיה, אומר טל. גרשן – עם ההתבדחויות החביבות שלה והערותיה החכמות – גרמה אפילו לרופאים חמורי הסבר ביותר להעלות חיוך על שפתיהם.

בסצנה אחת, כשהיא מתכוננת לקבל טיפול כימותרפי, מפטפטים היא ובעלה על כך שקרחת זה דווקא יפה, ומונים את שמות כל האנשים המפורסמים הקרחים שהם מצליחים להיזכר בהם. גרשן מודיעה בנימה מבודחת שהיא תבקש מידידותיה לגלח את ראשיהן לאות הזדהות אתה. "לא יהיה להן איכפת, הרי כולן מכסות את ראשיהן בלאו הכי", היא אמרה.

טל אמר כי חוויית עשיית הסרט עם גרשן שינתה אותו. "למדתי ממנה כל כך הרבה", הוא אומר.

לדברי טל, "המסר של הסרט הוא שאנו יכולים לבחור כיצד נצבע את ההתנסויות שאנו עוברים. היא הייתה ציירת ורצה לצייר את התמונה בדרכה היא. אין לנו שליטה על מה שקורה לנו, אך אנו מסוגלים לרומם את ההתנסות שאנו עוברים למקום גבוה יותר".

הוא מעריך שהסרט יעורר הדים חיוביים אצל אנשים הסובלים מסרטן ומאמין שהוא יעניק להם השראה.

אך למרות שהסרט עוסק באם יהודייה מניו ג'רזי המתמודדת עם סרטן, לסרט יש גם משמעות אוניברסלית. "כל אדם הניצב מול קשיים מכל סוג שהוא צריך לבחון את אותם רעיונות שבהם עוסק הסרט. היא נתנה לאנשים דרך שונה להסתכל על חייהם", הוא אמר.

למרבה הצער, היא חלתה מאוד בסוף הצילומים, ולמרות שראתה כמה סצנות מן הסרט, לא הצליחה לראות את הסרט בשלמותו בטרם הלכה לעולמה. "אך אני משוכנע במאה אחוזים שזה מה שהיא רצתה. זה היה החזון שלה. היא הייתה מאוד ברורה בנושא".

הסרט הוא על מתן משמעות לחיים. למרות ששמחה אסתר קיבלה הודעה מן הסוג שגורם לאנשים אחרים להיסגר, היא לא עשתה זאת. למרות כל הסבל שחוותה, היא תמיד זכרה את אלוקים. היא הייתה אדם ייחודי ורוחני מאוד. המורשת שהיא העניקה לאנשים היא דרך שונה להסתכל על החיים.