מצוות הדלקת המנורה, אף שהיא מתוארת בשלושה פסוקים בלבד בתחילת פרשת השבוע, מעניקה את השם לפרשת השבוע – "בהעלותך". קני המנורה מייצגים את נשמות ישראל, וגדולי החסידות מסבירים כי ההלכות השונות הקובעות כיצד להתקין את המנורה ולהדליק אותה, מסמלות את אופיו של עם ישראל ואת האופן בו יש להצית את הפוטנציאל של נשמת האדם, את האחריות של מדליק המנורה ועוד תובנות והארות ביחס לאמנות הרוחנית של הדלקת המנורה.

הבסיס למשוואה מנורה=עם, קנה מנורה=נשמה הוא הצהרתו של המלך שלמה בספר משלי (משלי כ, כז): "נר ה' נשמת אדם". מייסד החסידות, הרבי שניאור זלמן מלאדי, מבאר מטאפורה זו ומוצא במרכיבי המנורה הפיזית אנטומיה מפורטת של הנשמה האנושית. הדברים הבאים מבוססים על ניתוחו של הרבי שניאור זלמן ועל דיונים נוספים בסוגיה זו מאת אדמור"י חב"ד מתקופות מאוחרות יותר.

הנשמה: שאיפות מנוגדות

הלהבה מזנקת אל-על, כאילו כדי להשתחרר מן הפתיל ולאבד עצמה במרחבי האנרגיה הכבירים של הרקיע. אך בעוד היא שואפת מעלה, כבר היא חוזרת מטה, מהדקת את אחיזתה בפתיל ושותה בצימאון מן השמן בקנה המנורה – שמן המזין את המשך קיומה כלהבה אינדיבידואלית. מתח זה שבין אנרגיות מנוגדות, תנועה זו בין הוויה לאי-קיום וחזרה, הם אלה היוצרים את האור.

גם הנשמה מייחלת להתעלות, כמהה להשתחרר מסבכי החיים החומריים ולהגיע לאיחוד עם הבורא והמקור שלה, איחוד שבו היא עצמה נכחדת כלהבה עצמאית. אולם בעת ובעונה אחת, היא נדחפת גם על ידי הרצון להיות – הרצון לחיות חיים פיזיים ולהטביע חותמה על העולם הפיזי. באדם – שהוא "נר אלוקים" - חוברים להם יחדיו שני דחפים קוטביים אלו והופכים ללהבה המאירה את סביבתה באור אלוקי.

המרכיבים

כיצד נוצרת להבה וכיצד היא נשמרת? על ידי מנורה, המורכבת משמן, מפתיל ומכלי המכיל אותם, כך שהשמן מוזן דרך הפתיל ללהבה הבוערת.

שמן ופתיל הם חומרים דליקים. אך אף אחד מהם לא יכול היה ליצור אור בעצמו ללא יעילותה ויציבותה של המנורה. הפתיל, אילו היה מוצת, היה מתלקח לרגע קצר וגווע, שרוף כליל. באשר לשמן, היה קשה מאוד או בלתי אפשרי להציתו בכלל. אך כאשר מחברים במנורה את הפתיל עם השמן, הם מפיקים אור יציב ומבוקר.

נשמת האדם היא מנורת ה' – נר אלוקים – שמטרתו בחיים היא להאיר את העולם באור שמימי. אלוקים מספק לנו את ה"דלק" היוצר את אורו – את התורה ואת מצוותיה, המגלמות את חוכמתו ואת רצונו ומעבירות את מסר האמת המאירה שלו.

השמן השמימי דורש "פתיל" – גוף פיזי – לתעל את החומר שלו ולהפכו ללהבה מאירה. התורה היא החוכמה השמימית. אך כדי שהחוכמה השמימית תוכל להתגשם בעולמנו, דרושים מוחות פיזיים שילמדו אותה ויבינו אותה, פיות פיזיים שיתווכחו עליה וילמדו אותה, ואמצעי תקשורת פיזיים שיוציאוה לאור ויפיצו אותה. המצוות הן הרצון האלוקי; אך כדי שהרצון האלוקי יתגשם בעולמנו, דרושות ידיים פיזיות שיהפכוהו לממשי, וחומרים פיזיים (עור בעל חיים עבור התפילין, צמר לציצית וכסף לצדקה) שדרכם הוא יוכל להתגשם.

בדיוק כפי שבלי פתיל פיזי לא יכול השמן השמימי להפיק אור, כך אף לא יכול הפתיל להפיק אור בלי השמן. חיים בלי תורה ומצוות, ככל שיבערו בתשוקה להתקרב לאלוקים, אינם מסוגלים לשמור על להבתם. הם עשויים אולי ליצור הבזקי חוויה רוחנית אקסטאטית, אך בלא שמן של חומר אלוקי אמיתי, הבזקים אלו סופם שיגוועו ולא יצליחו להביא לעולם אור בר-קיימא.

כדי למלא את תפקידם כ"נר ה'", על חיי האדם להוות מנורה המשלבת בתוכה קיום פיזי ("הפתיל"), עם רעיונות רוחניים ועם מעשי תורה ("השמן"). כאשר הפתיל ספוג בשמן ומזין באספקה קבועה ויציבה של שמן זה את כמיהותיו הרוחניות, אזי הלהבה שנוצרת מאירה ויציבה גם יחד, כשהיא משמרת את קיומו ואת פעילותו של הפתיל ומאירה את פינת העולם שבו היא נמצאת.

גוונים של אור

הלהבה עצמה היא רב-גונית, ומרמזת על הרמות הרבות שבהן אדם מתייחס לבוראו באמצעות קיום המצוות. באופן כללי ניתן לומר כי קיים בלהבה אזור נמוך וכהה יותר, הצמוד לפתיל, וכן אזור עליון ובהיר יותר.

החלק הכהה יותר של הלהבה מייצג את אותם היבטים של שירות האדם את אלוקים, הצבועים בקשר שלו להוויה הפיזית של ה"פתיל" - כלומר, מצוות המונעות על ידי אינטרס עצמי חלקה הגבוה והטהור יותר של הלהבה מייצג את רגעי ההתעלות העצמית של האדם, את המעשים שהאדם עושה – כפי שכותב הרמב"ם "לא מפני דבר בעולם, לא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה; אלא עושה האמת מפני שהוא אמת."

שני היבטים אלו של חייו של אדם משתקפים במערכת היחסים שלו עם אלוקים. המצוות באות לא רק כדי לחבר את "נשמתו האלוקית" האלטרואיסטית עם בורא עולם, אלא גם כדי לערב את "נשמתו החייתית" הנשלטת על ידי האגו בהגשמת הרצון האלוקי. כל זה מושג כאשר אדם מבין שעליו לאהוב את אלוקים כי הוא חייו: "לאהבה את ה' אלוקיך לשמוע בקולו ולדבקה בו כי הוא חייך ואורך ימיך...." (דברים ל, כ). מתוך ההכרה בכך שאלוקים הוא המקור והמפרנס של עצם ישותו, הרי אותו אגו עצמו, שקודם לכן השתוקק להנאות החומריות ביותר, נמשך עכשיו להתחבר לקדוש-ברוך-הוא, מתוך הבנה שאין בנמצא התגשמות גדולה יותר מזו של העצמיות.

מעלה מטה נעה השלהבת

לפיכך, ה"פתיל" הוא בעת ובעונה אחת כלא ללהבה וגואלה ומשחררה. הוא מחזיק את הנשמה בנבדלותה מן השלמות הרוחנית, בהיותה נפרדת מבוראה. ועם זאת, נבדלותה ונפרדותה אלו, התגשמות זו בחיים הפיזיים, היא זו המאפשרת לנו להתחבר עם אלוקים בדרך העמוקה והמשמעותית ביותר – על ידי עשיית רצונו.

לכן, כאשר צו אלוקי, גוף פיזי וחיי אנוש מתחברים יחדיו כשמן, פתיל ומנורה, התוצאה היא להבה – מערכת יחסים עם אלוקים, המתאפיינת בשני דחפים המתנגשים זה בזה: כמיהה להתקרב, יחד עם מחויבות לסגת. ההוויה החומרית של החיים מעוררת בנשמה תשוקה להשתחרר ממנה ולהתחבר עם היסוד הרוחני-אלוקי. אך ככל שהנשמה נמשכת לאלוקים, כך היא מכירה יותר בעובדה שביכולתה להגשים את רצון האלוקים אך ורק כישות פיזית ונבדלת. לכן, בעוד גשמיות הפתיל מעוררת את הלהבות לזנק כלפי מעלה, הרצון האלוקי שאותו מסמל השמן נשאר נאמן למחויבותו כלפי הקיום והחיים.

כל מצווה היא שמן לנשמה: עם כל מעשה המהווה הגשמת הרצון האלוקי, חיינו הופכים למנורות דולקות, בוערות בלהבות הנעות בין שמים לארץ ובחזרה, ותוך כדי כך מאירות את העולם.

בזאת נעוצה ייחודיותה של מצוות הדלקת קני המנורה בבית המקדש. כל מצווה יוצרת אור – בין שהיא כוללת מתן מטבע לצדקה, כריכת תפילין על הזרועות ועל הראש, או אכילת מצה בחג הפסח. אך מצווה זו (והמצוות הקשורות אליה, של הדלקת נרות שבת וחנוכה), לא זו בלבד שהיא הופכת אותנו לקני מנורה מטפוריים, אלא היא מביאה אותנו ליטול בעצמנו את עצם צורתה של מנורה פיזית – שמן פיזי, פתיל פיזי, ולהבה פיזית היוצרת אור פיזי ומוחשי.