אתה פוסע בזריזות אל אולם ההמתנה באיחור של רבע שעה. זוהי טיסה בינלאומית: אתה מנסה לצמצם את הדקות המבוזבזות באולם ההמתנה. אולם, שיחה קצרה עם פקידת הקבלה מגלה לחרדתך, שלא רק שלא איחרת אלא בטעות הגעת 35 דקות מוקדם יותר.....

אתה מחמיץ את טיסת הקישור, והטיסה הבאה יוצאת רק למחרת בבוקר. בשעה שאתה מזמין חדר במלון, עוברת בראשך המחשבה, שמעולם לא היית בעיר הזאת לפני כן. מה עושים? יוצאים לקניות? מטיילים בעיר התחתית? מבלים את הערב בחדר במלון ומשלימים עבודות?

אתה תקוע במבוי סתום. כבר זמן רב אתה מודע לכך, שזה לא מה שאתה רוצה לעשות עם החיים שלך, וזה בלתי נמנע שבסופו של דבר הבוס שלך גם כן יכיר בכך. לפיכך, אתה תר אחר מספר אפשרויות, אבל מן הסתם יקח זמן עד שאיזה מבין האפשרויות תתממש. אז עומדים לפניך כמה חודשים טובים שבהם אתה טוחן מים (וזה עוד התרחיש הטוב ביותר...).

אנחנו חיים בשני סוגי זמנים: זמן אמיתי וזמן שבין לבין. בזמן אמיתי אנחנו ממשיכים ומתמידים בחיינו: בקריירה שלנו, ביחסים שלנו, עם משפחתנו ועם קשרינו החברתיים. ויש גם זמן המתנה, מה שנקרא בין עבודות. החכמה היא להגדיל את הזמן האמיתי ולצמצם למינימום את הזמן שבין לבין.

אך מסתבר שלא כך גורס הרבי מלובאוויטש. לפי דברי הרבי, קיים רק סוג אחד של זמן. ישנם מסעים ארוכים ומסעים קצרים, משימות גדולות ומשימות קטנות. ישנן הזדמנויות ברורות וישנם מצבים שבהם אנחנו מגרדים את פדחתנו ותוהים, מדוע אנחנו פה? אך כל הזמנים הם אמיתיים. כל רגע הוא מכריע. כל סגמנט מחיינו, לא משנה כמה הוא זמני או בר חלוף, יש לו מרכז, מטרה ותכלית.

באחד ממכתביו מסביר הרבי את הבסיס שלו להשקפה זו: סיפור מסעי אבותינו במדבר סיני.

ספר חומש במדבר מתאר כיצד בני ישראל חנו ונסעו במדבר. במרכז המחנה של בני ישראל עמד המשכן, המקדש הנייד ששיכן בתוכו את הנוכחות האלוקית. סביב למשכן היו אהלי הכהנים והלויים, ששרתו בבית המקדש. מאחורי מחנה הלויים, סבבו מחנות האהלים של שנים עשר שבטי ישראל – שלושה שבטים במזרח, שלושה בדרום, שלושה במערב, ושלושה שבטים בצפון.

מעל למשכן ריחפו ענני הכבוד, שסמלו את נוכחותו של הקב"ה, ששכן בתוכו. כשהענן עלה מעל למשכן, היה זה סימן לבני ישראל להמשיך במסעם. לא היו כאן זמנים מתוכננים מראש לחניה. לפעמים הענן – והאנשים – נשארו באותו מקום במשך שנה, ולפעמים לא יותר מלילה אחד. בכל פעם שענני הכבוד התרוממו, בני ישראל המשיכו במסעם.

אמרנו שהמשכן היה נייד. אך זה לא היה אהל מתקפל. הבניין המדהים הזה כלל: 48 קטעי קירות באורך של כ- 5 מטרים כל אחד, מאה תושבות יסוד במשקל של כ- 75 ק"ג כל אחת, יותר משני תריסרי שטיחי קיר ענקיים, וכן עמודים, מחזקים, ריהוט ואביזרים. היה צורך בצוות של 8580 לויים כדי לפרק, להעביר ולבנות מחדש את המשכן בכל פעם שבני ישראל עברו ממקום למקום.

והתורה מדגישה, שכל התהליך חזר על עצמו בכל מסע של בני ישראל, כולל אותם פעמים שחנו למשך לילה אחד בלבד. בכל חניה המשכן הוקם, ו- 600,000 בתי אב הקימו את אהליהם באופן שנאמר להם סביב המשכן.

כך ידעו בני ישראל שהם אף פעם לא סתם "עוברים דרך" או "מחכים לשעת כושר" בצומת כלשהי במסעם. כל חניה, לא משנה כמה קצרה וזמנית היתה, היה לה מרכז, מוקד, מטרה, ודרך מיוחדת לעשות לו, יתברך, דירה בחייהם.