אני רב, לא מלאך המוות

בסדר, אני מודה ומתוודה: אינני יודע כיצד הייתי מתנהג לו הייתי במצבם של היהודים במדבר. אנו נוהגים למתוח ביקורת על היעדר האמונה שלהם ועל הקשיים שהם הערימו בדרכו של משה. אפילו כאשר אלוקים סיפק להם ניסים מופלאים – לחם מן השמיים ומים מן הסלע – הם היו עסוקים בלרטון להיאנח ולהתלונן לכל אורך הדרך. אבל האם אני הייתי נוהג אחרת? מי יודע? אתם באמת חושבים שהיה קל לחיות במדבר, על אף כל הניסים המתוארים בתנ"ך?

אני מניח שהדבר תלוי בגישתו של האדם ובהשקפתו על החיים.

לאחרונה שמעתי על אימרה בשמו של הרב משה פיינשטיין, אחת הסמכויות ההלכתיות הבולטות בתקופתנו (נפטר בשנת 1986). הוא דיבר על דור היהודים המהגרים שהגיעו לארצות-הברית ובניהם התרחקו מן היהדות. כיצד קרה הדבר שילדיהם של הורים שהיו דתיים, או לפחות מסורתיים, התרחקו כל כך מן היהדות שהייתה נהוגה בבתי הוריהם? הרב פיינשטיין טען כי ניתן לסכם זאת בשאלה אחת פשוטה: שאלת הגישה. האם אותם הורים העבירו לילדיהם את המסר שהיהדות היא עול או זכות? עונג או סבל?

האם הפזמון החוזר שהילדים הללו שמעו בבתיהם הוא "אוי, קשה להיות יהודי!" או "הו, כמה טוב שאנו יהודים?" האם להיות יהודי באותם זמנים באמריקה היה משהו קשה שעורר תלונות ואנחות בלב נושאיו, או שמה הוא היה דבר שיש לחגוג אותו ולשיר לכבודו? השאלה האם הילדים שמעו במהלך ילדותם ונעוריהם שהיהדות היא סבל או שהיא זכות, היא זו הקובעת אם הם אימצו אותה בשמחה או נמלטו ממנה בהזדמנות הראשונה. לטענתו של הרב פיינשטיין, על דבר זה מבוססים הצלחתו או כישלונו של דור שלם.

אכן, אנו מכירים יהודים רבים ששרדו את השואה ובשל החוויות הקשות הם חשבו שליהודים צפוי גורל רע ומר, חס ושלום. היו כאלו שהיגרו לאוסטרליה והכניסו את יהדותם ל"ארון". רבים אף מעולם לא סיפרו לילדיהם שהם יהודים.

הרב הראשי של בריטניה, הרב עמנואל יעקובוביץ ז"ל, טען שאמנם חשוב לחנך את הילדים ולספר להם על השואה, אך יש סכנה בהדגשת יתר של השואה בבתי הספר. אנו רוצים שילדינו יראו ביהדות ברכה ולא קללה. אסור שיהדותנו תהיה חשוכה ומדכאת. עליה להיות שמחה ומוארת.

לפני כמה שנים היה לי דיון עם קבוצת אנשי עסקים שבו ניסינו לארגן מצגת שקופיות לצורך קידום אחד מן המוסדות המקומיים שלנו. חיפשנו סצנה רבת עוצמה במיוחד. רופא אחד ידוע אמר שמבחינתו, הסצנה רבת העוצמה ביותר בחיים היהודיים היא זו שבה הרב צועד לתוך בית האבלים כשהוא נושא בידו סידורי התפילה. בעבורו, אולי זה דבר רב עוצמה, אך בעבורי – כרב – מעולם לא שמעתי דבר מדכא מזה. מה אני, מלאך המוות?

ליהודים במדבר היו עניינים משלהם. עלינו לנסות להבין אותם וללמוד מטעויותיהם, ולהגדיל את אמונתנו ואמוננו במנהיגים של תקופתנו, במי שממלא כיום את התפקיד שמילא משה אז. אך מעבר לכך, הבה לא נתלונן ונרטון על הקשיים שבחיים היהודיים. הבה נעביר לילדינו את המסר שהיהדות היא עונג ופריווילגיה, ואז, מי ייתן, אלוקים, ואף הם יאמצו לחיקם את היהדות בדורות העתידים לבוא.