אמת המידה למידות טובות השתנתה, מן הסתם, מאז ימי משה רבנו. משה, גיבורה הגדול של המסורת היהודית, מתואר בתנ"ך במילים הבאות: "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר י"ב, ג'). לפי הסטנדרטים של ימינו, נראה שיועציו של משה לא ידעו לתת לו עצה נכונה. לפי מושגי ימינו, היה עליו לשכור את שירותיו של איש יחסי ציבור, ללטש את תדמיתו, להסגיר ב"טעות" כמה ציטוטים מתוך שיחותיו עם האלוקים, ולמכור את סיפורו לעיתונות עבור סכום בן שש ספרות. עם קצת מזל, היה מצליח לשריין לעצמו תוכנית טלוויזיה בפריים טיים בה היה חולק את חכמתו עם מיליוני צופים. היו לו אז חמש עשרה דקות של פרסום. במקום זה הוא נאלץ להתפשר בפיצוי מרשים פחות של שלושת אלפים שנות השפעה מוסרית.
ענווה נותרה יתומה בדורנו. צ'רלס דיקנס נתן לה מכת מוות כשגילם את אוריה היפ החלקלק, האיש שאמר ללא הרף: "אני האיש הכי עניו בעולם". מאה שנה לאחר-מכן מתה הענווה עם תרבות ההמונים יחד עם אובדנן של השכונות והקהילות. קהילה היא מקום לידידים. החברה האורבאנית היא נוף של זרים. כך צצה לה תרבות מתוך האופנים השונים של החצנת דברים לאנשים שאיננו מכירים, אך אנו מקווים כי ישימו לב אלינו. האמונות הפסיקו להיות משהו שבין האדם לקונו והפכו לסיסמאות על גבי חולצות טריקו. רפרטואר מקיף התפתח מתוך הבלטת האינדיבידואליות, החל משימוש בלוחיות רישוי מותאמות אישית, עבור ללבוש חיצוני מתריס, וכלה בבגדים בהם תוויות היצרן מוצגות לראווה בצד החיצוני של הבגד.
ענווה מסולפת היא העמדת פנים שאתה קטן. ענווה אמיתית היא התודעה של עמידה מול גדוּלהאם נעקוב, נראה שינוי תרבותי מוחלט במעבר ממוניטין לתהילה, מתהילה לכיכוב בתקשורת, עד לפרסום על זה שאתה מפורסם. האמונה של דורנו היא: "אם יש לך את זה, התגאה בזה". ענווה? ביטול עצמי? מושגים שדורנו אינו נותן להם צ'אנס.
וחבל. ענווה – ענווה אמיתית – היא אחת המידות היותר מרחיבות דעת ומשפרות חיים. פירוש המילה ענווה אינו חוסר הערכה עצמית. זה אומר להעריך אנשים אחרים. היא מסמנת על פתיחות מסוימת לגדולת החיים ומוכנות להפתעות, מרוממת על ידי הטוב, באשר יימצא. את משמעות הענווה למדתי מאבי עליו-השלום. הוא הגיע לאנגליה בגיל חמש כשברח מהרדיפות בפולין. משפחתו היתה ענייה והיה עליו לעזוב את בית הספר בגיל ארבע עשרה כדי לתמוך במשפחה. את השכלתו רכש בעיקר מלימוד עצמי. יחד עם זה הוא אהב מצוינות בכל תחום או צורה. היתה לו תשוקה למוסיקה קלאסית ולציור, וטעמו בספרות היה ללא דופי, הרבה יותר משלי. הוא היה טיפוס מתלהב. היתה לו יכולת להעריץ את האחר, וזה מה שכל כך אהבתי אצלו. לדעתי, זהו החלק העיקרי בתכונת הענווה: היכולת להיות פתוח למשהו שהוא גדול ממך. ענווה מסולפת היא העמדת פנים שאתה קטן. ענווה אמיתית היא התודעה של עמידה מול גדוּלה. לכן זו התכונה המאפיינת את הנביאים, אלה המרגישים את החיות הגדולה ביותר כאשר הם בקרבתו של הקב"ה.
כבחור צעיר, מלא שאלות על אמונה, נסעתי לארה"ב, כי שמעתי שיש שם רבנים משכמם ומעלה. פגשתי רבים, אך היתה לי גם הזכות לפגוש את הגדול מכולם, את המנהיג היהודי הגדול ביותר בדורי, הרבי מליובאוויטש זצ"ל, רבי מנחם מנדל שניאורסון. הוא ירש את שושלת המנהיגות של קבוצה קטנה יחסית של חסידים יהודים. בזמן מלחמת העולם השנייה ברח מאירופה לניו יורק, והפך את השרידים המרופטים של עדת המאמינים שלו לתנועה חובקת עולם. לכל מקום בעולם שאליו הגעתי שמעתי סיפורים על מנהיגותו הבלתי רגילה. רבים הסיפורים הגובלים בניסים ממש. הוא היה, כך נאמר לי, אחד המנהיגים הכריזמטיים הבולטים של דורנו. החלטתי לפגוש אותו, אם רק אוכל.
הגעתי למסקנה שהרוב הגדול של פעולות נדיבות וחסד נעשות בשקט ללא רצון בהכרה ציבוריתואכן פגשתי אותו, והייתי ממש מופתע. הוא בטח לא היה כריזמטי במובן הקונבנציונלי של המילה. הוא היה שקט, מקרין ביטול עצמי, דיבורו מאופק, ולולא הערצתם של חסידיו בקושי היה מעורר תשומת לב. ובכל זאת, הפגישה הזו שינתה את חיי. הוא היה דמות מפורסמת בעולם כולו. אני הייתי סטודנט אנונימי שבא ממרחק של שלושת אלפים ק"מ. אך בנוכחותו הרגשתי כאדם החשוב ביותר בעולם. הוא שאל אותי על עצמי והקשיב בדריכות; הוא אתגר אותי להפוך למנהיג, דבר שמעולם לא שקלתי קודם לכן. מהר מאוד הוברר לי שהוא מאמין בי יותר מאשר אני מאמין בעצמי. כשעזבתי את החדר, הרגשתי שהפגישה היתה מלאה בנוכחות שלי ובהיעדרות שלו. אולי זוהי משמעותה של ההקשבה, שהיא נחשבת לאקט דתי. אז ידעתי, שגדוּלה נמדדת על ידי מה שבפניו אנו מבטלים את עצמנו. במנהגיו לא היתה גדולה וגם לא ענווה מסולפת. הוא היה רגוע, מעורר כבוד, מלכותי; איש של ענווה אמיתית ונעלה שאוסף אותך אל תוך החיבוק שלו ומלמד אותך להסתכל למעלה.
מעלה אמיתית לעולם אינה זקוקה לפרסם את עצמה. לכן האריזה החיצונית האגרסיבית של האישיות נראית לי כה עצובה. היא מדברת על בדידות, בדידות עמוקה של עולם ללא יחסי אמון ונאמנות. זה מעיד בסופו של דבר על איבוד האמונה, איבוד של אותו ידע שהיה כה יקר בעיני הדורות הקודמים, שמעבר לפני השטח הנראים של העולם הזה ישנה נוכחות שמכירה אותנו, אוהבת אותנו ומשגיחה על מעשינו. כשאנו בטוחים בידיעה זו, מה עוד אנחנו צריכים? פעם אחר פעם, כשאנו עורכים לוויה או מבקרים אבלים, אני מגלה, שהנפטר היה בחייו נדיב וגומל חסד באופן שלא היה ידוע אפילו לקרובים ביותר. הגעתי למסקנה – כזו שלא חלמתי עליה לפני שניתן לי חלון זה אל עולמות פרטיים – שהרוב הגדול של פעולות נדיבות וחסד נעשות בשקט ללא רצון בהכרה ציבורית. זוהי ענווה, ואיזו התגלות נהדרת היא זו של הרוח האנושית.
ענווה, אם כן, היא יותר ממעלה בלבד: זוהי צורה של תפיסה, שפה שבה ה"אני" הוא שקט כך שאני יכול לשמוע את ה"אתה", הקריאה השקטה שמאחורי הקול האנושי, הלחישה האלוקית בתוך כל המהלכים האלה, הקול של הזולת שקורא לי לגאול את בדידותו עם מגע של אהבה. ענווה היא מה שפותח אותנו אל העולם.
והאם זה משנה שהיא כבר לא מודרנית או תואמת את תחומי תקופתנו? האמת היא שיופי מוסרי, כמו מוסיקה, תמיד ירגשו את אלו שיכולים לשמוע צלילים שקטים יותר. יתכן שמידות טובות הן כבר לא באופנה, אך בוודאי לא עבר זמנן. כל אותם דברים שמבקשים אליהם תשומת לב, אף פעם אינם מעניינים למשך זמן רב, וזו הסיבה מדוע מֶשֶך תשומת הלב נעשה קצר יותר מדי שנה. ענווה – הניגוד הקטבי לפרסום עצמי – תמיד משאירה אחריה עקבות של אור. אנחנו יודעים מתי היינו בנוכחות מישהו שבתוכו מפעמת הנוכחות האלוקית. אנו מרגישים גדולים יותר ושיש לנו תמיכה, וכל זה בשל סיבה טובה. משום שפגשנו מישהו, שבהיותו לגמרי לא לוקח את עצמו ברצינות, הראה לנו מה זה לקחת ברצינות הכי גמורה את כל מה שמחוץ לו.
כתוב תגובה