הסיפור שאתם עומדים לקרוא הוא סיפור אמיתי. הוא החל לראשונה לפני אלפי שנים, כשהעולם היה עוד צעיר...

ירד לו מלאך משמים כדי למכור את התורה לעולם. הוא נחת על אחד ההרים הגבוהים של טיבט.

"זו תורה", הוא אמר לגורו בעוד הלמות מביטים בהם.

"אנו אוהבים תובנות חדשות", פיזם המאסטר מנגינה טיבטית עתיקה. "הגד לנו את חוכמתך".

"אנוכי ה' אלוקיך. לא יהיה לך אלוקים אחרים על פניי".

המאסטר חייך בסימפטיה. הלמות גלגלו את עיניהם.

"הכול הוא אחדות אחת. לאמת יש צורות רבות. הצורה משתנה", דקלם הגורו בחגיגיות תוך כדי שהוא אוחז בידי המלאך. "אהב את הידע שלך. חיה את הידע שלך. אך אל תרשה לתובנות שלך לשלול את תובנות האחר".

"כי אנוכי ה' אלוקיך אל קנא", אמר המלאך בקול רם, יותר לעצמו מאשר לגורו. לא, זה לא יעבוד. הם לחצו ידיים והגורו קד קידה לאות כבוד.

המשיך המלאך בדרכו. לפתע הוא פגש כנופיית גברים בלונדינים נאים שצעדו במהירות כשהנשים הולכות אחריהם. המלאך החל לספר להם על סחורתו. "ניסיתי אצל הגורו אבל הוא סירב לקבל את התורה", אמר המלאך קצת בדכדוך.

"גורו? איזה גורו? אנחנו בני הגזע העליון! לא האנשים הכהים האלה, הממלמלים ללא הרף. אמור נא לנו, מה יש לתורה שלך להציע?"

"לא תרצח".

"הממ...!" ענה הקולני ביותר שבהם. למרבה הפלא, הוא לא היה בלונדיני ואף היה ברור שהוא חתך את עצמו מעל לשפתו כשהתגלח. "אז למה האידיוט ההוא מהרי טיבט לא לקח את הספר שלך? חשבתי שהוא אוהב את השטויות האלו" האיש הקולני הרים את קולו יותר ויותר והוא נעשה נסער יותר. "האם לא ברור שהדבר היחיד שעשוי לקדם אותנו הוא הישרדותו של החזק ביותר? האם אין זה גורלו של החזק לחיות ולשלוט, ולא להיות נכבש ונשלט על ידי החלשים, המכוערים, רפי השכל והאומללים?" הוא הרעים בקולו.

"יוהו! ניצחון!" רעם הקהל הרב. המלאך התכונן ללכת משם, אך הייתה לו עוד שאלה אחת: "איך זה שכולכם כל כך יפים? אין אצלכם שום אנשים מכוערים?"

"הו, לא, אין אצלנו אף אדם מכוער", אחד מהם השיב בהחלטיות.

"היו לנו פעם כאלה", ענתה אשתו של המשיב, "אבל קשרנו אותם לעצים לפני שעזבנו את היער. אחי היינריך ואחותי הלגה היו שם".

"ככה יש לנו יותר אוכל", היא הוסיפה בעליזות.

בדרכו מערבה המשיך המלאך, ועל גדות נהר הסיין ירד לו ונח.

נוף מקסים – פינת חמד שמימית כל כך.

"Merci Monsieur, - תודה אדוני!" קראו המקומיים בעיניים מאירות כשהמלאך הכריז בפניהם שיש בידו מתנה מעניינת ביותר. "Mais, quest-qu'il ya dedans? – אנחנו יכולים להציץ פנימה לראות מה זה?"

לא תנאף.

"הו, לא, לעולם לא! אנחנו? לבגוד באהובינו? להפר שבועה? Non, Jamais, mon cheri! – לעולם לא, יקירי! צריך לאהוב את החיים ולחיות כדי לאהוב. לראות מישהו שחי בלי אהבה או אוהב בלי חיים, זה דבר בלתי נסלח! זוהי הפרת האמון הגדולה ביותר, המרד המוחלט כנגד תכלית החיים, ה-raison d'etre! אדם צריך תמיד להיות שמח ומאושר. Joie de vivres – חדוות החיים! בוא לטעום את החלזונות האלה ותראה כמה אנחנו צודקים!"

"אוי ואבוי", מלמל המלאך.

הוא המשיך בדרכו והגיע ליריד הומה אדם שבו כולם עסקו במכירה של חפצים שונים. כל מיני דברים. עכשיו, עכשיו אצליח למכור!

"יא חביבי!" קרא מוכר שסנטרו זיפי זקן דוקרניים ועל ראשו תרבוש צבעוני. "אבל בוא נשתה קודם תה ביחד".

אחרי שלושה ספלי תה, ששניים מהם היו מבושמים במיוחד, השיחה נסבה בעדינות מאין כמוה לעבר הסחורה שרצה המלאך למכור.

לא תגנוב.

"אה וואיה וואיה!" קרא המוכר כשהוא מנופף בידיו בפראות. "לעולם, לעולם אל תיקח דבר השייך לאדם אחר. במיוחד לא אדמות! כי אז הוא ישוב אליך עם מקל ארוך וינקום בך. בני האדם הם נקמניים כל-כך."

"מה שאני עושה", הוסיף המוכר בלחישה, "הוא שאני הורג את הבנאדם. הורג את אשתו. הורג את ילדיו. ואז, אף אחד לא ינקום בך! אחר כך אני בונה בית גדול על האדמה. אם מישהו יעז להגיד לך משהו, העמד פני מסכן והגד שוב ושוב "האדמה שלי, האדמה שלי!" המוכר צחק צחוק מתגלגל והתעקש לתת לאורח סיבוב משקאות נוסף בטרם ילך לדרכו.

המלאך עף צפונה והצליח להיכנס לחדר ישיבות שבו – כך נאמר לו – התנהל משא ומתן על עניינים חשובים.

המנהל הציץ בו דרך משקפיו. "אז תגיד לנו, איש צעיר, בשביל מה אתה רוצה שאתן לך מזמני היקר היום? תורה, אתה אומר? העובדים שלי עברו על החומר שהעברת אלינו ברוב טובך".

המנהל דחף את הנייר חזרה לעבר המלאך. המילים "לא תענה ברעך עד שקר" היו מוקפות בעיגול אדום.

"אנו מסכימים שאין כל מקום להרשות רמאות והונאה". המנכ"ל הוריד את משקפיו וניגב את מצחו בזעם מוסווה היטב. "אך עם זאת די ברור שאתה חדש בעולם הכספים. אין לי כל ספק שתוכל להצליח, אך עליך לדעת כיצד 'מסתדרים' בעולם האכזרי הזה".

המלאך עף לו משם. הם היו גאוותנים כל-כך עד שאפשר להתפלא מדוע הגשרים שלהם לא מתמוטטים תחתיהם מרוב כובד.

הוא נפגש עם מומחה לניהול זמן, שהתעקש שצריך לתחום את חובת כיבוד אב ואם ליומיים בשנה ואם אפשר – להיות מועברת למזכירה או למתלמד במשרדך.

לאחר מכן הגיע המלאך לעם ישראל. לשם שינוי, הם לא התווכחו. הם אמרו – אם זה מאלוקים, נקבל את הכל. מיד, בלי תנאים, ולתמיד. כששאלו אותם על כך הם השיבו שכשמתאהבים מקבלים הכל. לא עושים שום עיסקאות ולא מחפשים דילים1.