למה נקרא שמו יתרו? על שם שייתר (הוסיף) פרשה אחת בתורה.

רש"י

אם אתה יודע להביט לתוך תוכי יותר משאני יודע להביט בעצמי, איזה מהם הוא האני האמיתי? האני האמיתי, העמוק יותר, שאתה רואה – או האני שלי? זו הייתה מהותה של המחלוקת בין משה לבני ישראל למרגלות הר סיני, וכן של המחלוקת שבין משה לבין יתרו חותנו שהתרחשה לאחר-מכן

התורה נמסרה לנו באמצעות משה. הנביא (מלאכי ג, כב) אף מרחיק לכת וקורא לתורה "תורת משה." עם זאת, במשך התורה ישנם מספר חלקים שהתגלותם מיוחסת לאנשים אחרים.

כך למשל הפרשה העוסקת בפסח שני (במדבר ט, ו–יד) נאמרה כמענה לקבוצת יהודים שהיו טמאים אך סירבו להשלים עם העובדה שהם לא יכולים להקריב קורבן פסח. פרשה זו הייתה אמורה להימסר למשה, אך אותם אנשים זכו והדבר נמסר באמצעותם. כך גם דיני הירושה השונים נחשפו בזכות בנות צלפחד (במדבר יז, ו-יא) והעונש על חילול שבת נאמר בגלל מקושש העצים (במדבר טו, לה-לו).

גם ליתרו, חותנו של משה, מיוחס חלק בתורה. למעשה, שמו של יתרו (שם שפירושו קשור במילה "יתרה", כלומר תוספת – "היתרה שלו") – ניתן לו כיוון שהוא הוסיף פרק לתורה.

אך המקרה של יתרו ייחודי מבחינה זו. בכל שאר המקרים לא נוספו פרשיות חדשות בתורה. היו אלו הלכות שהיו נכללות בתורה בלאו הכי, אלא שבמקום שיימסרו ישירות למשה, כפי שקרה עם שאר התורה, אנשים מסוימים קיבלו זכות להיות מעורבים בתהליך הגילוי. רק אל הקטע של יתרו מתייחסים כאל תוספת – דבר-מה שלא היה חלק מן התורה בלי יוזמתו. במלים אחרות, התורה הייתה שלמה גם בלי חלק זה, ויתרו הוסיף לה משהו.

מה הייתה התוספת של יתרו? מה היא תרמה להבנתנו את החוכמה האלוקית?

האצלת סמכויות

כאשר הגיע יתרו למחנה בני ישראל, הוא הזדעזע לגלות שמשה משרת כמערכת חינוכית ושיפוטית בת אדם אחד עבור קהילה בת כמה מיליון נפשות. "מדוע אתה יושב לבדך וכל העם ניצב עליך מן בוקר עד ערב?" (שמות יח, יד) שאל יתרו את חתנו. השיב לו משה: "כי יבוא אלי העם לדרוש אלוקים. כי יהיה להם דבר, בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו והודעתי את חוקי האלוקים ואת תורותיו."

אמר לו יתרו: "לא טוב הדבר אשר אתה עושה. נבול תיבול גם אתה גם העם הזה אשר עמך, כי כבד ממך הדבר, לא תוכל עשהו לבדך" (שם, יז). ויתרו הוסיף והציע כי משה יבחר מבין העם אנשים בעלי יכולת מתאימה, אלה יראי אלוקים, אנשי אמת השונאים בצע, וימנם כשופטים וכבוררים. (שם, יט–כז).

לפי תוכניתו של יתרו, משה ימשיך ללמד את העם את החוקים והתורות, את השביל שבו עליהם ללכת ואת המעשים שעליהם לעשות. אך את יישומם של החוקים הללו בחיי היומיום של המחנה, את פתרון השאלות ואת יישוב המחלוקות, יעביר לאנשים הללו אשר ישפטו את העם בכל עת. את העניינים הגדולים הם יביאו בפניך, ואילו את העניינים הקטנים יותר הם יבררו ויפתרו בעצמם.

משה קיבל את תוכנית יתרו ואף יישם אותה. הוא מינה שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות. על בני העם עצמם הוטל ליישם את החוק האלוקי בחיי היומיום שלהם, בעוד משה הגביל את תפקידו לכך שלימד אותם את החוקים והיה השופט בסוגיות הקשות ביותר בלבד.

פה ממאן

דבר דומה אירע כאשר בני ישראל התאספו לרגלי הר סיני כדי לקבל את התורה מאלוקים.

הקול השמימי הכריז על שתי הדיברות הראשונות (אנוכי ה' אלוקיך... ולא יהיה לך אלוקים אחרים על פני...) אך בני העם הרגישו שאין הם מסוגלים לקבל מסר ישיר מה'. אתה גש אליו, כך הפצירו במשה, ושמע את כל מה שיאמר לך האלוקים. אמור לנו כל מה שיגיד הבורא ואנו נעשה ונשמע.

משה היה מאוכזב עד מאד לשמוע את הדברים האלה. רצונו היה שבני העם יקבלו את התורה כולה ישירות מפיו של האלוקים. אך ה' אמר לו: "שמעתי את-קול דברי העם הזה אשר דיברו אליך היטיבו, כל-אשר דיברו... לך אמור להם: שובו לכם לאוהליכם ואתה פה עמוד עימדי ואדברה אליך את כל-המצוה והחוקים והמשפטים, אשר תלמדם" (דברים, ה).

קריאה פשוטה של הדו-שיח בין ה' למשה עשויה להוביל למסקנה שמשה הגזים בהערכת יכולות עם ישראל, כשהוא חשב שהם יכולים לעשות משהו מעבר ליכולתם. אך מסקנה זו לא מתאימה למה שידוע לנו אודות משה, הרועה הנאמן שידע לדאוג לצרכיו האישיים של כל אחד ואחת.

לפיכך, גדולי החסידות רואים את מה שאירע בסיני כאירוע מורכב בהרבה מאשר סתם הערכת-יתר מצדו של משה. להפך – משה ראה את הפוטנציאל האמיתי והאולטימטיבי שלהם, וכמנהיג אמיתי, רצונו העמוק ביותר היה לממש פוטנציאל זה. בעיני משה, בני ישראל היו מסוגלים להטמיע את ההתגלות הגבוהה ביותר, ותחת הנהגתו אכן היה ביכולתם להגיע לכך.

אולם בני העם לא רצו להיות בקשר עם ה' ברמה הזו. הם רצו לקבל את התורה בעזרת יכולותיהם העצמיות, שאותן יממשו בעצמם, ולא בעזרת הכוחות הנשגבים שהיה בכוחו של משה לגלות מתוך עמקי נשמותיהם. הם רצו שחוויית התורה שלהם תהיה נאמנה למי שהם בפני עצמם ולא לאופן שבו רואה אותם משה – אפילו אם מה שראה משה היה עצמיותם ה"עמוקה" וה"אמיתית יותר".

ה' הסכים עם בני העם. לאחר שנחשפו למהותה השמימית של התורה (כאמור בשתי הדיברות הראשונות) הם יקבלו את התורה לא כקול על-חושי אלא כרעיונות שנוסחו בעזרת חשיבה אנושית, כמילים שנאמרו על ידי פה אנושי ואשר נכתבו ביד אדם. הם יקבלו את התורה דרך השכל, דרך הפה ודרך עטו של משה.

ה"אאוטסיידר" – אדם שבא מבחוץ

לאור זאת, ביכולתנו להבין את ההבדל שבין גישתו של משה לבין גישתו של יתרו, שהיא אותו ויכוח שבין משה לבין עם ישראל בהר סיני – אך על מישור שונה.

[ישנן דעות שונות בקרב חז"ל האם הגעת יתרו למחנה ישראל התרחשה לפני או אחרי מתן תורה. אולם ככל הנראה השיחה שבין משה ליתרו המובאת בפרשת השבוע התרחשה אחרי מעמד הר סיני1).

הדיאלוג שבין משה לבין בני העם בהר סיני היה ממוקד בשאלה כיצד בני ישראל יקבלו את המסר האלוקי. במחלוקת זו, ה' החליט שעליהם לקבל אותה באמצעות מורה אנושי – משה – ולא באמצעות התגלות אלוקית ישירה. המחלוקת בין משה לבין יתרו הייתה זו: לאחר שלמדו את החוקים האלוקיים מפי משה, כיצד אמורים בני העם ליישם אותם בחיי היומיום שלהם? כיצד אפשר לתרגם חוקים אלוקיים אלו להדרכת הורים בגידול ילדים, בתיקון נישואין מעורערים או בפתרון מחלוקת בין שכנים?

אפשר היה ללכת אל משה. הוא זה שקיבל את התורה מסיני ויש לו את הידע וההבנה המקסימלית בהם. אין ספק שהוא היה מיישם אותם בצורה הברורה והחד-משמעית ביותר.

נכון הוא שמשה מצוי במרחק מיליון מילין מן המחלוקת הקטנונית בין שכנים ושאר זוטות. אך מה שיתרחש הוא ששני המתלוננים העומדים בפניו יתרוממו למדרגה גבוהה יותר הודות לפגישתם עם משה. בנוכחותו של משה, אף הם יוכלו מסוגלים להתעלות מעל לקטנוניות הקונפליקט שלהם. בנוכחותו של משה, אף הם מסוגלים להתייחס לעיקרון הטהור המיושם במקרה שלהם, וליישם אותו ליחסיהם כאשר ישובו לשכונתם וליחסי השכנות היומיומיים שלהם

כך היה וכך נעשה הדבר עד שהגיע יתרו למחנה ישראל.

יתרו היה אדם שבא מבחוץ – "אאוטסיידר" – אדם שהתגייר. על פי דעות מסוימות, הוא אפילו לא נכח בהתגלות בהר סיני. משה ראה את בני ישראל מבפנים – לאור הפוטנציאל הגבוה ביותר שלהם, מן הפרספקטיבה של הגרעין הפנימי של נשמותיהם המאוחדות עם נשמתו שלו בנשמת ישראל האחת והיחידה. יתרו ראה אותם מבחוץ, כפי שהם ביומיום, את דאגותיהם ומריבותיהם הקטנוניות. הוא ראה אותם כפי שהם בנפרד ממשה, ואילו משה ראה אותם רק כפי שהם בנוכחותו.

לכן הוא הציע למשה שבני ישראל ילמדו למשול בעצמם, למצוא בוררים למחלוקותיהם, ליישם את הלכות התורה לחייהם. משה היה צריך להישאר כמקור הבלעדי לחוקים הללו, אך יישומם היה צריך להיות מושג על ידי גוף רב-שכבתי של שופטים ויועצים בכל רמות הקהילה (שרי עשרות, שרי מאות וכולי). בדרך זו, החוק האלוקי יחדור את חייהם בכל הרמות ולא רק בגרעין ישותם.

זה מה שהוסיף יתרו לתורה. ללא תוספת זו, התורה הייתה שלמה. אכן, לא היה צורך אמיתי במערכת של יתרו – לפחות לא כל עוד משה חי בקרבם – שכן תמיד אפשר היה לסמוך על משה שירומם את חיי בני עמו אל הרמה בה הוא קרא את דבר ה'. אך הבנתם את התורה והאופן בו הם מיישמים אותה נשארו דבר-מה ששמשה העצים אותם להשיג, ולא משהו שהם השיגו בכוחות עצמם. המערכת והשיטה שיצר יתרו הפכו את התורה להישג האישי של כל יהודי.

והנקודה המשמעותית ביותר: היוזמה של יתרו נתקבלה ונתיישמה על ידי משה ונכתבה בתורה. אילולא יתרו, התורה הייתה נשארת תורת משה – מדריך לחיים עבור אנשים כמו משה ועבור יהודים שנתעלו בזכות משה. אחרי פטירת משה, היו מייסדים מערכת כמו זו של יתרו, כדי להביא את תורת משה לדור שלא ידעו. אולם יתרו התעקש על כך שמשה יאציל חלק מיכולתו לפרש את התורה לחכמים של דורו, ועל כן גם לחכמים מכל הדורות.

כיוון שהיה זה משה שייסד את המערכת הזו, היא נתקבלה כחלק בלתי נפרד מן התורה האלוקית שנמסרה לאדם דרך משה.

כאן טמונה תרומתו של יתרו בכל עוצמתה. כיוון שהוא הוסיף פרשה לתורה, היהודי הלומד כיום את התורה וחי אותה מתייחס למקור האלוקי ולא לפרשנות האנושית.

לכן אומר התלמוד: "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ניתן למשה מסיני". התלמוד מתייחס להישגיו של התלמיד כעל "חידושים", אך אומר שהם ניתנו כבר למשה! במלים אחרות, כדי שפרשנות תהווה חלק אותנטי מן התורה, עליה להיות נגזרת מסמכותו של משה. עם זאת, משה – לאחר שקיבל את גישתו של יתרו – העביר את התורה אלינו בדרך שמאפשרת לנו להבין את התורה בדרך שהיא הישג אישי שלנו, ובעת ובעונה אחת, מהווה הבנתנו דבר ה' טהור ובלתי מחולל.