ישנם אנשים המאמינים שסיסמתה של כל אישה יהודיה היא "אכול, אכול ילד שלי" או בגירסה המודרנית יותר, "תנסה ותראה שתאהב את זה!". למרות הסיסמאות החביבות הללו, הרי העצות המסורתיות של חכמינו ז"ל עוסקות בבריאות לשמה במידה גדולה בהרבה משאנו רגילים לשער כיום.

יש החושדים כי המניע לגידול העצום בפופולאריות של מוצרי מזון כשרים אפילו בקרב גויים הוא העניין ההולך וגובר במזון בריא בכלל. אולם יהודים שומרי מצוות יודעים כי השמירה על כשרות אינה בהכרח זהה לחיים בריאים. אכילת יתר ומזונות בעלי תכולת כולסטרול גבוהה אינם בריאים בין שהם כשרים או לא. חוקי היהדות בתחום האכילה לא נקבעו מטעמי בריאות אלא הם נחשבים לחוקים דתיים, אף שרבים מהם גם ממלאים תפקיד במניעת מחלות.

בדומה לכך, יש שהציעו כי רבים מן הכללים שנזכרים בספר ויקרא משמשים דוגמא לחקיקה המודרנית בתחום הבריאות. למעשה, החוקים הקשורים למה שתואר כצרעת אינם שונים בהרבה מן החקיקה המודרנית בתחום המחלות המידבקות. ההשקפה המסורתית היא, שאף אם יתכן שהדרישות השונות הללו התאימו מבחינת בריאות הציבור, הרי הן קשורות במהותן בעיקר לענייני טהרה ורוחניות.

וכמובן, יתכן שהצרעת התנכי"ת עליה מדובר בספר ויקרא לא הייתה מה שכיום מוכר בשם הצרעת המודרנית (או מחלת הנסן).

אותו הדבר ניתן להיאמר בנושא ברית המילה. למרות כל המחלוקת המתעוררת מעת לעת באשר לערכה של ברית המילה במניעת מחלות (רק לאחרונה פורסם מחקר נוסף שמוכיח את ערכה במניעת איידס), הרי יהודים מבצעים את ברית המילה מסיבות דתיות טהורות.

ללא קשר לכל המנהגים שמתוארים בתורה ובתלמוד ושעשויים להיות להם יתרונות בריאותיים, הרי חכמינו עסקו רבות בנושאי בריאות שאין להם נימה דתית כלשהי.

פרשן אחד שעסק רבות בנושאים הללו היה הרמב"ם. רב זה, שנולד בקורדובה שבספרד ב-1138 והיה גם פילוסוף ורופא, נתן עצות שאפילו כיום ניתנות לאוכלוסייה המודרנית שלנו על-ידי מי שעוסקים בחינוך הציבור בתחום הבריאות. בכל הרצאה מודרנית בתחום התזונה, הדגש הוא לא רק על מה אוכלים אלא על מה שהדיאטנים מכנים "בקרת מידה". הרמב"ם אמר לפני 800 שנה ב"משנה תורה", כי אדם צריך לאכול רק עד שבטנו מלאה עד שלושה-רבעים מנפחה. עצה נבונה לאור בעיית משקל היתר השוררת בקרב רבים. הוא יעץ גם שמוטב לא לשתות יותר מדי בעת האכילה.

בדיוק כפי שכיום העצה הרווחת היא להתעמל לפני ארוחת הבוקר ולא אחריה, הרי עצתו של הרמב"ם היא לעבוד תחילה, להתקלח במים חמים, ולאכול רק לאחר שהגוף נרגע.

הרמב"ם עסק אפילו בענייני עצירות והתאפקות מעשיית הצרכים, מנהג שהוא ראה כמאוד לא בריא. זהו עניין נוסף שאפילו כיום ישנם עדיין רבים שלא נוהגים לפיו. הוא מדגיש את חשיבותם של מאכלים מזינים, של עשיית צרכים סדירה ושל חימום הגוף בטרם האכילה.

אמנם נכון הוא שבתלמוד אין חיבורים רפואיים מחוץ להקשר הדתי, הרי רוב מה שחז"ל אמרו עדיין רלוונטי כיום. למשל, הם הציעו לרופאים לבצע בדיקה יסודית של המטופל כדי להגיע לדיאגנוזה נכונה. למרות עצה זו, עדיין פוגשים כיום בבתי המשפט מקרים של רשלנות רפואית שבהם לא נעשתה בדיקה מספקת בטרם אבחנה.

הידע הרפואי היהודי היה מפתיע ברמתו המתקדמת. היה ידוע למשל שמחלת לב היא מחלה חמורה מאוד כיוון שכל שאר האיברים תלויים בלב. המליצו על ניקיון, על רחצה, על תזונה נכונה ועל בידוד החולים הנגועים. מעניין לראות שהיהודים הונחו להתרחץ מאות שנים לפני שהרחצה הפכה למנהג רווח באירופה. התלמוד גם נתן הנחייה לרחוץ לפני ואחרי ארוחות.

בתחום בריאות הציבור, היה אסור לשתות מים שזרמו דרך מקום מלוכלך. היהודים קיבלו גם הוראות להכין מזונות טריים ונקיים ולא לחיות בעיר שבה אין גני ירקות. רק מאה שנים מאוחר יותר יצאה הדרישה לתפריט עשיר בירקות ירוקים לנוסעים להפלגות ממושכות בים.

אנשי התלמוד הכירו בעובדה שתנאים לא היגייניים, לחות והיעדר אור שמש הם גורמים מרכזיים התורמים להיווצרות מחלות. אכילת פירות לא בשלים ושתיית מים מזוהמים אף הם הוכרזו כמפגעים בריאותיים.

הרמב"ם חילק את תחום הרפואה לשלושה חלקים שכל אחד ממנו עדיין קיים גם בימינו: מניעת מחלות, ריפוי חולים וסיעוד לטווח ארוך (כגון לנכים וקשישים). הכרה זו נמצאת בלב המדיניות המודרנית של בריאות הציבור בכל רחבי העולם. האם פלא הוא שלאור הדיונים העמוקים בענייני בריאות גם בתלמוד וגם אצל הרמב"ם, יהודים רבים כל כך במהלך מאות שנים מילאו תפקיד חשוב הן ברפואה והן בתחום בריאות הציבור בכלל? אין זה צריך להפתיענו שהמשפט "זיי געזונט" הוא פופולארי כל כך בקרב היהודים האשכנזים, ובעברית: "תהיה בריא!"