לפניכם רמזים וגימטריאות לפרשת ואתחנן.

ואתחנן בגימטריה 515. מה רמוז בכך?

הפרשה פותחת בסיפור תחינתו של משה רבינו לפני הקב"ה שיתן לו את הזכות להיכנס לארץ ישראל, וכך מספר משה:

ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר. ה' אלקים, אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה, אשר מי א-ל בשמים ובארץ, אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך. אעברה נא ואראה את הארץ הטובה, אשר בעבר הירדן, ההר הטוב הזה והלבנון.

בקטע זה שציטטנו קיימים 40 מלים בדיוק, רמז לכך שמשה ביקש מהקב"ה שזכות 40 הימים שעמד בהר סיני תעמוד לזכותו – "זכור לי ארבעים יום שעמדתי לפניך בהר"! (דברי 'בעל הטורים'. ובדברי רבי יהודה החסיד בסגנון שונה קצת1 : "זכור ארבעים יום שביקשתי על ישראל ומחלת להם – כן מחוֹל לי". הכוונה לאותם 40 ימים שבהם היה משה בהר והתחנן לקב"ה שימחל לעם ישראל על חטא העגל).

בקשר למלה הראשונה (שעל שמה נקראת הפרשה כולה), 'ואתחנן', נאמרו כמה רמזים המבוססים על ערכה המספרי של המלה – 515:

ראשית, חז"ל אומרים2 שאכן משה התפלל בנושא זה של הכניסה לארץ 515 תפילות (!); שנית, מספר זה הוא בגימטריא של המלה 'תפלה' והמלה 'שירה' – ללמדנו שמשה התחנן והתפלל מתוך שירה [ויש בכך גם מסר כללי על חשיבות ה'שירה' במסגרת ה'תפלה']3 ; שלישית4 , משה הזכיר לזכותו את העובדה שהוא זכה להיות ימים רבים על הר סיני (כאמור), שם התקדש והגיע למדרגתם הנשגבה של מלאכי השרת, עליהם נאמר5 : "ורגליהם רגל ישרה"6 – המלה "ישרה" גם היא בגימטריא 515.

גלות בבל, מדי, יוון ורומי

אם תפלתו של משה היתה מתקבלת והוא היה נכנס לארץ, אומרים חכמי הסוד7 , היו עם ישראל נטועים בארץ לנצח. לא היתה אפשרות של חורבן וגלות. אך למעשה לא נתקבלו התפלות והתחינות, כך שכניסתו של עם ישראל לארצו היתה בלעדי משה, ומשכך התאפשרה הגלות שאכן בסופו של דבר התממשה, ועל כך אנו קוראים בהמשך הפרשה (קטע זה קוראים בתורה בבית הכנסת ביום החורבן תשעה באב).

ובכן, בזמן הגלות נדד עם ישראל מארצו והגיע למקומות רבים, שונים ומשונים. אך 'בגדול' נחשבים אלו 4 'גלויות': הגלות בבבל – לשם גלו ישראל בעת חורבן הבית הראשון; לאחר מכן היו עם ישראל תחת שלטון ממלכת מדי; בהמשך השתלטה מלכות יון; והאחרונה היא מלכות רומי, שהחריבה את בית המקדש השני ולדאבוננו עדיין לא חזרה העטרה ליושנה (נכון לרגע כתיבת השורות).

'בעל הטורים' מוצא רמז ל-4 הגלויות, לפי סדרן, בפסוק שבפרשה האומר כך (שימו לב למלים שהדגשנו) - "והפיץ ה' אתכם בעמים ונשארתם מתי מספר בגוים אשר ינהג ה' אתכם שמה"8 :

'בעמים' בגימטריא 'בין הבבליים';

'בגוים' בגימטריא 'בהַמָדִי';

'ינהג' בגימטריא 'ביון';

'שמה' בגימטריא 'מֵרוֹמִייִם'.

מי שרוצה לזכור ולא לשכוח, צריך ללמוד 101 פעם

רמז מקורי ומיוחד מוצאים אנו בפירוש 'כלי יקר' בפרשה. הנושא הוא – זכרון דברי התורה, וכך נאמר בפרשה9 : "רק השמר לך ושמור נפשך מאוד, פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך, ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, והודעתם לבניך ולבני בניך".

לפי פירוש חז"ל10 , ציווי זה מלמד אותנו עד כמה חשוב לשמור בזכרוננו את דברי התורה, ולא להגיע למצב שבו למדנו משהו והוא נשכח מאיתנו. בימי חז"ל (כאשר כל הלימוד היה בעל פה וכמעט לא היה בפניהם טקסט כתוב, בשונה מימינו) היה מקובל שכדי להצליח בזכרון דברי התורה, יש לשנן כל דבר (לא רק 100 פעמים, אלא) 101 פעמים – "אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד"11 .

למה דוקא 101? אומר ה'כלי יקר' רעיון נפלא12 :

המלה 'זכר' שווה 227, ואילו המלה 'שכח' שווה 328. ובכן, מי שרוצה לבטל את המצב הטבעי של 'שכח', עליו לשנן את דברי התורה 101 פעמים – 101 אלו באים ומחלישים את כוחה של השכחה, וכאשר מסירים 101 מתוך 'שכח' (=328) מגיעים למצב של... 'זכר' (=227).

הבה ונראה את סגנון לשונו של ה'כלי יקר': "המלאך הממונה על הזכרון 'זכר' שמו, ויש לו 227 כוחות, והמלאך הממונה על השכחה 'שכח' שמו, ויש לו 328 כוחות. נמצא שיש לו 101 כוחות יותר מן מלאך של הזכרון, ולכן השכחה גוברת על האדם. לפיכך צריך הוא לחזור על לימודו 101 פעמים, כי בכל פעם ופעם שיחזור הוא מחסר ומחליש כח אחד מכוחותיו; וכשחזר 101 פעמים, החליש כל כוחותיו היתרים (=העודפים), ונכנס תחת יד המלאך הממונה על הזכרון, ולא ישכח עוד".

ועכשיו נחזור למלים שציטטנו מתוך הפרשה, המזהירות מפני השכחה ואומרות "השמר לך ושמור נפשך מאוד". כשנקח את ראשי התיבות של המלים – ה'שמר ו'שמור נ'פשך מ'אוד – ונחברם יחד נקבל ערך מספרי של 101, וכשנצרף את האות למ"ד – האות הראשונה במלה 'לך' (שלא החשבנו קודם) – נקבל את המסר: לְמַד 101!

הט שנעלמה – והופיעה שוב (פעמיים)

בפרשת ואתחנן חוזר משה על 'עשרת הדברות'. הסיפור המרכזי של מעמד הר סיני, שבו נאמרו עשרת הדברות, מקומו בספר שמות, בפרשת יתרו, וכאן חוזר משה ומספר על מה שאירע אז, והוא חוזר ומפרט את כל 'עשרת הדברות'.

קיימים כמה שינויים בין 'עשרת הדברות' כפי שהם מפורטים בפרשת יתרו, לבין 'עשרת הדברות' כפי שהם באים בפרשה שלנו. הרבה דיו נשפך על שינויים אלו, ואחת הגישות הרווחות במפרשים13 היא שבפרשה שלנו בא הנוסח של 'עשרת הדברות' כפי שנכתב בלוחות השניות, האחרונות, שאז שינה הקב"ה כמה פרטים מהנוסח המקורי כפי שנכתב על הלוחות הראשונות – שלבסוף נשברו.

השינוי שבין שני הנוסחים בולט במיוחד לגבי האות ט'. לגבי הלוחות הראשונות מציינים חז"ל14 שהיתה חסרה בהם האות ט' – ב'עשרת הדברות' שבפרשת יתרו נמצא את כל האותיות שבא-ב, מלבד האות ט', וזאת משום שהאות ט' היא האות הראשונה במלה 'טוב'15 (ולכן אמרו16 : "הרואה ט' בחלומו – סימן יפה לו"), והקב"ה – שידע מראש כי הלוחות עתידים להישבר – דאג לכך שלא תהיה בהם האות ט', כך ששבירתם לא תהווה סמל להפסקת ועצירת ה'טוב' מישראל, חלילה.

[ומעניין הדבר – מציין בספר הקבלי 'בני יששכר'17 – שמעמד שבירת הלוחות היה ביום י"ז תמוז, יום שהוא בגימטריא 'טוב' (=17). כי הלוחות אמנם נשברו, אבל מכיון שהאות ט' נעדרה מהם, לא היתה בכך הפסקה ועצירה של ה'טוב' לעם ישראל].

זהו איפוא החידוש ב'עשרת הדברות' הבאים בפרשתנו, שנכתבו על הלוחות השניות והנצחיות – שבהם באים לשלימותם כל אותיות הא-ב, משום שנוספה האות ט' המסמלת את ה'טוב'. ואכן, המלה שבה אנו מוצאים את האות ט' כל כולה טוב18 : "למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך" (בפרשת יתרו נאמר רק 'למען יאריכון ימיך', וכאן נוספו המלים 'ולמען ייטב לך').

ולמען הדיוק, קיימת עוד ט' שנוספה בדברות האחרונות – במלים "ביד חזקה ובזרוע נטויה"19 . ב'פסיקתא זוטרתא' נאמר על כך, שהאות ט' באה פעמיים – אחת בשביל הדברות האחרונות, ואחת בתור השלמה ותיקון לראשונות.

'בעל הטורים' מוסיף עוד בענין זה: כשנספור את המלים שבשני הנוסחים שב'עשרת הדברות', נראה שהאחרונות ארוכות יותר, וקיימות בהן 17 מלים עודפות על מספר המלים שבראשונות – ואכן, 17 בגימטריא 'טוב'!

שני האגודלים שמחזיקים את כל היד

משה מספר לעם ישראל על החרדה הגדולה שנפלה עליהם לנוכח מעמד הר סיני, כאשר הקב"ה התגלה ואמר את עשרת הדברות. עד כדי כך, שהם ביקשו את עזרתו של משה רבינו: "קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה' אלקינו, ואַת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' אלקינו אליך ושמענו ועשינו"20 . בני ישראל העדיפו שלא לשמוע ישירות מפי הקב"ה, אלא מפי משה שישמע את הדברים ויעביר אותם לעם ישראל.

ואכן כך היה. אמנם את שתי הדברות הראשונות – "אנכי ה' אלקיך" ו"לא יהיה לך אלקים אחרים" – שמעו ישראל ישירות מפי הקב"ה, אך את שמונת האחרונות שמעו מפי משה רבינו21 . רמז לחלוקה זו מגלים חכמי אשכנז הקדמונים22 במלים "ואַת תדבר", שערכן המספרי הוא 1013, בדיוק כמו המלים "שמונה דברות".

החלוקה הזאת של 'עשרת הדברות' לשתים ושמונה – שתים ראשונים ויסודיים שנשמעו מהקב"ה עצמו (בשל חשיבותן), ועוד שמונה שנשמעו מפי משה – מקבילה לחלוקה הקיימת בעשרת האצבעות שבשני הידים. יש את 8 האצבעות ה'רגילות', ויש את 2 האצבעות ה'יסודיות' – הלוא הן האגודלים, שהן מחזיקות את שאר האצבעות23 ("האגודלים משונים משאר אצבעות, שאין אדם יכול לתפוס כלום באגרופתו בלא אגודל – כך הקב"ה אמר אותן דברות, לומר שבידו נפש כל חי"24 ).

דוגמא נוספת לחלוקה זו מוצאים אנו בנוסח ה'קדיש'. רוב המלים שב'קדיש' הן בארמית, אך 2 המלים הפותחות הן דוקא בלשון הקודש: "יתגדל ויתקדש" – והן מקבילות ל-2 הדיברות הראשונות והיסודיות; ובהמשך ה'קדיש' אנו מוצאים עוד 8 מלים רצופות בלשון הקודש: "יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל" – כנגד 8 הדיברות הבאות שנשמעו מפי משה.