בפרשת ואתחנן חוזרת התורה ומביאה את עשרת הדברות כחלק מסקירתו של משה את ארבעים שנות נדודי עם ישראל במדבר. לפי תיאורו של משה, האלוקים אמר את עשרת הדברות ב"קול גדול ולא יסף" (כלומר שלא נגמר) (דברים ה, יח). לפי פירוש רש"י, משה מעמיד את קולו של אלוקים בניגוד לקולות אנושיים. קולם הסופי של בני האדם, ואפילו כשמדובר בקולו של הטנור האיטלקי המפורסם פברוטי, עתיד להימוג ולהתפוגג. הוא אינו יכול להימשך לעולם. אבל קולו של הכול-יכול לא יסף, לא נחלש. הוא נשאר בעוזו תמיד.

האם זה כל מה שהיה לגדול הנביאים ללמדנו על קולו של השם? שהוא היה בריטון עז? שהוא הדהד? האם גדולתו של הא-ל הנצחי היא בכך שהוא לא סבל מקוצר נשימה, שהוא לא נזקק לכמה שאיפות של אוויר? האם זוהי מוטיבציה משמעותית ליהודים כדי שיקבלו את התורה?

משה היה הגדול שבכל הנביאים. הוא צפה מראש מה שאף נביא אחר לא היה יכול לצפות. אולי הוא ראה את עמו נלכד בציוויליזציה של היוונים העתיקים, ביופי, בתרבות, בפילוסופיה ובאמנות בת זמנם. והם היו יכולים לשאול: האם התורה עדיין רלוונטית?

אולי הוא צפה מראש את התעצמותם של היהודים בתהליך המהפכה התעשייתית, בזמן שהיו עלולים לחשוב שבמובנים מסוימים התורה מפגרת, או אולי היה זה בשנות המהפכה הרוסית, כשהאמונה והדת נחשבו בפשטות לפרימיטיביות.

אולי משה ראה בעיני רוחו את הדור שלנו, עם הלוויינים והחלליות שלנו, עם הטלוויזיה והטכנולוגיה. והוא ראה את הצעירים שואלים אם התורה עדיין מדברת ללבם.

וכך משה אומר לנו שקולו של אלוקים שהרעים מהר סיני לא היה קול רגיל. הקול שהכריז את עשרת הדברות לא היה רק עז ועצום כל הזמן, אלא קול ש"לא יסף". הוא עדיין מצלצל, עדיין מהדהד, הוא עדיין מדבר לכל אחד מאתנו בכל דור ודור ובכל מקום בעולם.

מהפכות יכולות לבוא וללכת, אבל ההתגלות היא נצחית. הקול של סיני ממשיך להכריז אמיתות נצחיות שלעולם לא יעבור זמנן ולעולם לא יהפכו לבלתי-רלוונטית. "כבד את אביך ואת אמך", נהג כלפיהם ביראה, שמור עליהם בזקנתם במקום לזנוח אותם בבית אבות עלוב. חייה חיים מוסרים. אל תתגרה במרקם הקדוש של חיי המשפחה, היה רגיש לצורכי זולתך. קדש יום אחד בכל שבוע והקפד על קדושתו. גלה מחדש את אנושיותך ואת אנושיות ילדיך. אל תרדוף בצע, אל תנהג בצרות עין, באי-יושר או בשחיתות.

האם עבר זמנם של הרעיונות והערכים הללו? האם עשרת הדברות הללו יגעים, מנוונים או בלתי-רלוונטיים? להפך. הם מדברים אלינו כיום כפי שאולי לא דיברו אלינו אי פעם בעבר. הקול האלוקי לא איבד מאומה מעוצמתו, מאומה ממלכותיותו. קולו החולף של האדם בן התמותה נחלש ומתפוגג לתהום הנשיה. פוליטיקאים ומומחי-ספינים באים והולכים, אבל הקול האלוקי ממשיך להדהד לדור דור.

התורה היא אמת, והאמת — נצחית. קולו של אלוקים לא יידום לעולם.