סוף סוף נבחר יהודי לנשיא ארה"ב.

באופן טבעי, הצעד הראשון שלו היה להתקשר לאמא שלו:

"אמא, נבחרתי! את חייבת לבוא לטקס ההשבעה הרשמי"!

"אני לא יודעת אם אני יכולה. מה אלבש"?

"אל תדאגי, אמא. אני הולך להיות נשיא. אני יכול לשלוח לך תופרת אישית".

"אבל אני אוכלת רק אוכל כשר"

"אוי, אמא... אני הולך להיות הנשיא, אני יכול לסדר לך אוכל כשר".

"אבל איך אני אגיע לשם"?

"אני אשלח לך מטוס. נשיא יכול לארגן דברים כאלה! רק תבואי, אמא"

"או-קיי, אם זה ישמח אותך אני יבוא".

היום הגדול מגיע, והאמא יושבת בין שופטי בית המשפט העליון לבין השרים העתידיים. היא פונה לאדם שיושב מימינה. "אתה רואה את הילד הזה, שעומד עם היד על התנ"ך? יש לו אח רופא, ואח אחר עורך דין"!...

נחת יהודית היא אחד מן המצרכים יקרי הערך שיש לנו. קשה מאד להגדיר נחת. האם זו גאווה? או אולי הרגשה חמה וקורנת? הרגשת סיפוק? שמחה?

מה זו נחת אמיתית? מתי אנו באמת יכולים להרגיש שגידלנו ילדים בעלי ערכים האהובים עלינו ובכך שמרנו על המשכיות יהודית? פרשת השבוע שלנו אומרת לנו: חינוך. לא רק סתם חינוך, אלא חינוך יהודי.

תפילת "שמע ישראל", תפילה בסיסית בסידורי התפילה היהודיים, אומרת לנו: "ושיננתם לבניך ודברת בם". הרב אייזק ברנשטיין מלונדון פירש כי אם תשנן את התורה לבניך, תוכל לדבר "בם", להתגאות בילדים.

כאשר אנו מצליחים להקנות את מורשתנו לדור הבא, אנחנו יכולים באמת להרגיש גאווה ולדבר על ילדינו כשאנו קורנים משבחים ומנחת.

זה לא קורה לבד. על כל אחד מאיתנו מוטלת אחריות ללמד את הסביבה כולה על מורשתנו המשותפת. אם לא את הילדים שלך, אז למה לא ללמד ילדים של מישהו אחר? אם תוכל לסייע למישהו שלא יכול ללמד את בניו בעצמו, תהיה זו מתנה בעלת השפעה בדורות הבאים.

כאשר אנו רואים את הדור הבא, את ילדינו שלנו ושל אחרים, ממשיכים בדרך אבותיהם, אנו רואים שיהדות לא רק שהיא חיה וקיימת, אלא קיימת במרץ ולוהטת בבהירות לדורות הבאים.

זוהי נחת יהודית אמיתית.