לפניכם רמזים וגימטריאות לפרשת בא.

430 שנה?

מדור זה מטבעו עוסק הרבה בחשבונות ובמתמטיקה. בפרשה שלנו יש פסוק שהביא להרבה תרגילים וחשבונות, משום שהפסוק נוקב במספר שקשה לקבל אותו בצורה פשוטה וחלקה.

איזה פסוק? ואיזה מספר? – הכוונה היא לסיכום שהתורה עורכת לשנות הגלות והשהייה במצרים של עם ישראל1 : "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלושים שנה וארבע מאות שנה. ויהי מקץ שלושים שנה וארבע מאות שנה, ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים".

כשאנו קוראים את הפסוק מתוך ספר התורה, הוא נשמע פשוט: 430 שנה ישבו אבותינו בארץ מצרים, ולאחריהן – יצאו בשעה טובה. אלא שהמספר 430 קשה לעיכול משתי סיבות: (א) בספר בראשית מסופר על 'ברית בין הבתרים', שבה הודיע הקב"ה לאברהם על הגלות שיסבלו ממנה בניו, ושם נאמר2 : "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה" – אז איך הגענו ל-430? (ב) חישובים שונים מוכיחים כי לא יתכן שעם ישראל היה במצרים כל כך הרבה שנים! המקסימום שבמקסימום שאליו נוכל להגיע מתקרב ל-250 שנה3 , והמסורת המקובלת היא שהם היו בסך הכל 210 שנים במצרים4 .

גישה מקורית לפתרון הבעיה מוצאים אנו בכמה מפרשים5 המתבססים על מקור קדום – 'תרגום יונתן בן עוזיאל' על הפסוק:

התורה לא אומרת "ארבע מאות ושלושים שנה" כיחידה אחת, אלא מחלקת זאת לשנים: (א) שלושים שנה, (ב) ארבע מאות שנה – ויש ללמוד כל משפט בנפרד. כלומר:

400 שנה הוא הסך הכולל של השנים שעברו מאז שנולד יצחק, זרעו של אברהם שעליו נגזרה הגזירה ("כי גר יהיה זרעך"). ונכון שיצחק אבינו עצמו לא היה במצרים, ואפילו יעקב בנו ירד למצרים רק בסוף ימיו – אבל כל השנים נחשבו יצחק ויעקב כמו "גרים" המתגוררים "בארץ לא להם", משום שהארץ עדיין לא היתה נחלתם הבלעדית של עם ישראל (רעיון זה מוסבר בהרחבה בפירוש רש"י כאן).

המספר "שלושים שנה", לעומת זאת, הוא המספר המצומצם של שנות השהות במצרים ממש. הא כיצד? הכוונה כאן במלה "שנה" היא למחזור שלם של 7 שנים ("שמיטה"), ואכן – עם ישראל היו במצרים 210 שנים, שהם שלושים שמיטות (30 כפול 7 = 210).

זו, איפוא, הכווונה בפסוק: "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלושים שנה" – כלומר: שלושים שמיטות, 210 שנים; וכך נשלמו "ארבע מאות שנה" בסך הכל, הנמנים מעת לידת יצחק.

הסבר מקורי: 86 ועוד השנים של אלו שלא זכו לצאת ממצרים

רוב הפרשנים לא קיבלו את הפירוש הזה (ש"שלושים שנה" הכוונה היא לשלושים מחזורים שכל אחד מהם שבע שנים), והשאירו את המספר 430 – פשוטו כמשמעו, ומצאו דרכים שונות להסביר כיצד הגענו למספר זה.

הנה גישה אחת (מתוך הספר "ידי משה"6 ), מקורית ובלתי שיגרתית, המתבססת על שתי עובדות הידועות לנו ממסורת חז"ל:

עובדה אחת שחז"ל מציינים היא7 , שברוב השנים שהיו עם ישראל במצרים לא היו חייהם כה קשים, והסבל הגדול נמשך בסך הכל 86 שנים (מאז לידת מרים, האחות הגדולה של משה ואהרן). עובדה שניה היא, שלא כל העם זכה לצאת ממצרים: רק 20 אחוז מהעם זכו לצאת, בעוד 80 אחוז מתו לפני הגאולה; על כל יהודי שיצא, היו 4 שלא זכו לכך8 .

ועכשיו נעשה חשבון ונראה:

כל יהודי שיצא ממצרים סבל 86 שנה, אבל במקביל אליו היו עוד 4 יהודים שסבלו גם הם – ולא זכו לצאת. כשנכפיל את המספר 86 ב-5 נקבל את התוצאה המדוייקת: 430, וזו איפוא הכוונה: האנשים שיצאו התענו בפועל רק 86 שנה, אבל כשנוסיף לכל אחד מהיוצאים את שנות הסבל של חבריו, אלו שלא יצאו – נחשב הדבר כאילו יש מאחוריו 430 שנה!

[ננסח זאת במלים פשוטות: בעבודת הפרך במצרים התענו 3 מיליון מבני ישראל במשך 86 שנים, אולם מי שנשארו בחיים ויצאו ממצרים הם רק חמישית: 600 אלף אנשים. ובכן, כשנכפיל 3 מיליון ב-86 שנים נקבל מספר אדיר של שנות עבדות וסבל; כשנחלק מספר זה ל-600 אלף – יקבל כל אחד 430 שנים].

ישנם, כמובן, עוד דרכים והסברים במספר זה של 430 שנה, ולא הבאנו כאן אלא 'טעימה' מנושא מורכב זה. נזכיר רק שמחמת מורכבות הנושא והבעיה שבהבנת המספר הזה, כשנתבקשו זקני החכמים לתרגם את התורה ליוונית (על פי פקודתו של תלמי המלך שרצה ללמוד את התורה), הם הרגישו חובה לשנות מהלשון המקורית וניסחו זאת כך: "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ובשאר ארצות ארבע מאות שנה"9 .

על ארבעת המזבחות של בני ישראל ממצרים, ומה הם מסמלים

מי שהתחיל את הגלות במצרים הוא יוסף, שבגללו התגלגלו כל בני משפחתו לארץ זו. על ידי יוסף ירדו למצרים – וגם לאחר פטירתו נשאר ארונו שם, ביחד עם אחיו; כשיצאו ממצרים לקח משה עמו את ארון יוסף והוא ליווה את עם ישראל לאורך כל הדרך עד שהגיעו לארץ המובטחת.

בפרשה שלנו לא נמצא במפורש את שמו של יוסף, אבל הקשר של הגאולה עם יוסף – מבואר בכתבי ה'צמח צדק'10 - נרמז בפעולה שבני ישראל נצטוו לעשות אז: "ולקחתם אגודת אזוב, וטבלתם בדם אשר בסף"11 . ערכה המספרי של המלה "אזוב" הוא 16, כמו שתי האותיות הראשונות במלה יוסף – יו; את האזוב יש להטביל בדם שנמצא בתוך – סף, וכך מחברת הפעולה את יו עם סף ונוצרת המלה "יוסף".

[הקשר של צמח האזוב עם יוסף רמוז גם בכך שאזוב הוא ראשי תיבות של המלים המוכרות (מתוך הסידור, ומקורם בנביא ישעיהו12 ): ו'אני ז'את ב'ריתי א'ותם13 – זאת בהתאם לכך שיוסף מזוהה במיוחד עם ענין הברית, עד כדי כך שהוא הכריח את אנשי מצרים לעבור ברית מילה14 ].

מה באמת פירוש המלה "בסף"? לפי פירוש אחד הכוונה היא מפתן הפתח. ב'מכילתא' מצוטטים דברי רבי ישמעאל, שהיו לבני ישראל אז ארבעה 'מזבחות' בכל בית: את דם הכבש כולו היו צריכים לשים "בסף", כלומר: בתוך חור קטן שהיה במפתן הבית; ומשם (באמצעות צמח האזוב) לקחו ונתנו על המשקוף שמלמעלה ועל שתי מזוזות הפתח שמשני הצדדים. לסיכום היו כאן ארבעה מקומות המיועדים לדם הפסח: המשקוף העליון, המפתן שלמטה, ו-2 המזוזות.

ובכן, על ה"סף" הסברנו כבר שהוא מקביל ליוסף – ועל המשקוף ו-2 המזוזות יש לנו את דברי חז"ל15 שהם מקבילים לאברהם, יצחק ויעקב (אברהם הוא הגבוה מכולם, כמו המשקוף; יצחק ויעקב הם כנגד 2 המזוזות; ויוסף, הצעיר מכולם, מתחבר עם ה"סף" שלמטה16 ).

בספר "פנים יפות" מוסיף, ש"ארבעה מזבחות" אלו שהיו לאבותינו במצרים – היו בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים", מקבילים לארבעת המזבחות שעתידים בניהם להעמיד, ועליהם יזו את דם הקרבנות רבות בשנים:

שתי המזוזות מקבילים למזבחות שהיו בשני בתי המקדש בירושלים – הראשון והשני; ה"סף" – ששייך ליוסף, כאמור – מקביל למזבח שהקימו עם הכניסה לארץ, שעמד מאות שנים בעיר הקדומה שילֹה הנמצאת בנחלתו של שבט יוסף; והמשקוף, הגבוה מכולם, רומז למזבח שיעמוד במהרה בימינו בבית המקודש והנעלה ביותר – בית המקדש השלישי.

איזה שם יהיה חקוק על מצחו של המשיח?

בפרשה שלנו נמצא פסוק שהתעטר בשפע עצום של דרשות ופירושים. הכוונה היא למה שאמר הקב"ה למשה ואהרן17 : "החדש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה". לפי דברי חז"ל18 , זו המצוה הראשונה שבה נצטוו עם ישראל כעם.

נביא כאן חלק מתוך הרמזים שנאמרו על פסוק זה:

1) ראשית, פסוק זה מלמדנו שהלוח היהודי נקבע לפי חודשים. כולם יודעים כי חודש רגיל הוא 30 יום, וה'פענח רזא' – פירוש קדמון על התורה – לומד זאת מתוך המלה "חֹדש" (הכתובה בכתיב חסר): כשנפתח את המלה "חדש" – נכתוב כך: ח"ת ד"לת ש"ין – ונחבר ביחד את האותיות הנעלמות, כלומר: אותן אותיות 'פנימיות' שאינן מורגשות בדיבור, נקבל את המלה הארמית "תלתין", שפירושה: שלושים (כידוע, אחד ההבדלים הבולטים בין ארמית לעברית הוא החלפת האות ש' שבמקור העברי לאות ת' בתרגום הארמי).

המדרש אומר בענין זה19 , כי המלים "החדש הזה – לכם" מלמדות שמהלך ההיסטוריה של עם ישראל דומה למהלכו של חודש: 15 דורות היו בכיוון של התקדמות ועליה, כשם שהירח מתמלא וגודל במשך 15 הימים הראשונים של החודש. ואכן, מאברהם ועד שלמה המלך יש 15 דורות, ובימי שלמה הגיע עם ישראל לשיא שלימותו בכל המובנים – כשם שהירח מלא ומושלם באמצע החודש. לאחר מכן חלה נסיגה וירידה, כשם שהירח הולך ומתחסר בחצי השני של החודש, שהגיעה לשיאה בדור ה-30, דורו של צדקיהו המלך20 שאז נחרב בית המקדש ועם ישראל יצא לגלות.

2) מהפסוק הזה לומדים גם מהו החודש הראשון: חודש ניסן, שבו יצאנו ממצרים. ונכון שאת 'ראש השנה' המרכזי אנו מציינים בתשרי, אבל א' ניסן נחשב גם הוא 'ראש השנה' לשלושה דברים (כך אומרת המשנה בתחילת מסכת 'ראש השנה'): לחדשים – את החדשים אנו סופרים מחודש ניסן: ניסן הוא החודש הראשון, אייר החודש השני, ועד לאדר שנחשב החודש ה-12; לרגלים – פסח (שבחודש ניסן) נחשב החג הראשון, ושבועות וסוכות באים אחריו (ולא הפוך); ולמלכים – את שנות המלכים סופרים לפי חודש ניסן. (לדוגמא: אם המלך התמנה בפורים, בא' ניסן הוא כבר מתחיל את השנה השניה למלכותו).

'בעל הטורים' אומר שהיותו של חודש ניסן 'ראש' לשלושת הדברים הללו – רמוזה בכך שבפסוק זה מוזכרת המלה "חדש" שלושה פעמים: "החדש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה". הוא מוסיף עוד, שהמלה "חדש" היא בגימטריא "לרגלים", והמלה "לכם" היא הרי אותיות "מלך" – כך שבמלים "החדש הזה לכם" יש רמז להיותו של חודש ניסן ראש לרגלים ולמלכים (העובדה שחודש ניסן הוא ראש לחדשים מפורשת בפסוק – "ראשון הוא לכם לחדשי השנה" - ואינה צריכה רמזים...).

3) אחרון חביב – בפסוק זה נרמזת גם הגאולה העתידה. המלים "החדש הזה לכם" הם בגימטריא 424, וזו גם הגימטריא של המלים "משיח בן דוד".

בספרי המקובלים21 מוצאים אנו בנושא זה חידוש, והוא שקיים שם קדוש הנקרא "כדת" (=424), שיש לו כח וסגולה מיוחדת להציל מן המזיקים, ושם זה עתיד להיות "חקוק על מצחו של משיח בן דוד". המקובלים מסבירים, כי זו הכוונה העמוקה במה שאנו מבקשים ב'סליחות': "עשה למען דתך" (המלה "דתך" מורכבת מאותן האותיות של המלה "כדת") – על בוא "משיח בן דוד" שעל מצחו יהיה כתוב שם זה, במהרה בימינו.