יש לך צד שטחי וצד רוחני. הצד השטחי שלך מורכב מן האישיות, מן המנהגים, מן הדעות ומן הגישות הנרכשים במהלך הזמן. הצד הרוחני שלך, לעומת זאת, הוא הכמיהה הפנימית העמוקה של נשמתך להתחבר לקהילה, למושגים מיסטיים ולאלוקים. בתורת הקבלה, הצד הרוחני שלך נחשב לאני האמיתי שלך, ולכן מושם דגש חזק על הקטנת העצמיות השטחית כדי לאפשר לעצמיות העמוקה יותר לזרוח ולקרון החוצה.

בהתאם לכך, ישנו לחם שהחמיץ ולחם שלא החמיץ. לחם שהחמיץ הוא לחם שמן, מנופח ומלא בעצמו, ואילו לחם שלא החמיץ הוא שטוח וצנוע. זו הסיבה שבגללה המצה היא הדבר המרכזי בסדר פסח. בשבתנו לסדר פסח, אנו חיים מחדש את יציאת מצרים במישור הרוחני, בשחררנו את הנשמה מעבדותה לעצמי השטחי. המצה, המייצגת צניעות וענווה, היעשות האני לשטוח, שימת האגו בצד – היא גורם מרכזי בתהליך הזה. בתורת הקבלה, המצה נחשבת ליסוד המוליך את הזרימה של אור הגאולה של הסדר כולו.

ענווה אמיתית מתחילה בתובנה, בהכרה הצנועה שלי, שהעצמיות המקסימה, הפקחית והדעתנית שלי, אינה אלא ככר לחם שמן ומנופח, בעוד האני האמיתי הפך למוליך עבור הכוח האלוקי, עבור האני הפנימי שבעזרתו אני מביא אור לעולם. הענווה היא מה שמשנה אותי והופכת אותי מפרח אופים הלש בצק לאיש מצות מיסטי.