המכה החזקה שקיבלנו בהילולת רבי שמעון בר יוחאי, כואבת כל כך, מצלצלת באוזניים וממאנת להרפות.
כתושב בעיר שאיננה בני ברק או בית שמש, אני יכול להעיד בפני כל מי שזה עדיין לא ברור לו, שכולנו אחים ממש. את הכאב הנורא אני פוגש גם בקרב אנשים ונשים שמעולם לא ביקרו בהר מירון, ואפילו בכאלה שבימים רגילים מלאים בטענות על חלק מהקהילות שאליהן משתייכות המשפחות השכולות והיתומות אבל עכשיו חשים בכל ליבם שהם עצמם קיבלו באופן אישי את מכת האובדן והכאב.
נזכרתי בדברי חכמינו "נמשלו ישראל לאגוז, מה אגוז זה אתה נוטל אחד מן הכרי (הערימה) וכולן יורדין ומתגלגלין זה אחר זה, כך ישראל לקה אחד מהן כולן מרגישין".
עם אחד אנחנו, עם אחד. מפוזר ומפורד, אבל עם אחד. ואם חלילה תשמעו מישהו שאומר שהוא איננו חש חלק, אל תאמינו לו, שאלו את עצמכם, מדוע כל כך דחוף לו לומר את האמירה הזו? האם הוא לא בא לחפות, להדחיק, את מה שהוא באמת מרגיש? כולנו עם אחד, בניו של ה' אחד.
שבת שלום
הרב שמואל רסקין
