באביב של שנת 1990, סבתי, זלדה, שהייתה תמיד אישה פעלתנית ויוזמת, ניסתה להתמקח ביידיש עם הקופאית בסופרמרקט המקומי בפילדלפיה בשביל להשיג מחיר נמוך יותר על עוף שלם.

רק חודשים ספורים קודם לכן הגענו לשם מביתנו שבסרטוב, בברית המועצות לשעבר. סבתא זלדה שימשה כנציגת המשפחה במהלך החודשיים בהן שהינו במחנות פליטים באוסטריה ובאיטליה, שם מקובל היה להתמקח עם הרוכלים המקומיים על הפרטים שנרכשו מהם. היא דיברה יידיש, שקרובה לגרמנית, וכך הצליחה לתקשר ולנהל משא ומתן עם המקומיים.

ואולם, הקופאית בסופרמרקט האמריקאי לא התרשמה מניסיונותיה של סבתי. למרבה המזל, מאחורי סבתי עמדה הרבנית בת-שבע שם-טוב. היא זיהתה את היידיש שבפיה וראתה את מאמציה להשיג מצרכים חיוניים עבור משפחתה.

הרבנית שם-טוב הבינה שאנחנו עומדים לאכול מרק עוף לא כשר, ובאדיבותה הציעה לסבתא שלי עוף כשר במקומו. היא הסבירה לסבתא שלי בנועם שכאן, באמריקה, אין זה מקובל להתמקח על המחיר ליד הקופה ושמלבד מבוכה רבה לקופאית לא תצמח מכך שום תועלת.

זה היה הרגע שבו החל מסע ההיכרות שלנו עם אוצר מילים חדש, כמו המילה "כשר", והתחלנו בהדרגה להתחבר למסורת היהודית ולשמירת המצוות.

סבתי, זלדה, שדאגה להאכיל אותנו במחנות הפליטים.
סבתי, זלדה, שדאגה להאכיל אותנו במחנות הפליטים.

הילדים שנחטפו מארמון האלוקים

שנים אחר כך קראתי על רב מסוים שסיפר לרבי מליובאוויטש שהוא עוסק ב"קירוב רחוקים". הרבי הופתע לשמע התיאור הזה והסביר שאין יהודי שהוא באמת "רחוק". מי שחסר את הרגישות הרוחנית עלול לחשוב כי בוֹרוּת בכל הנוגע למורשת היהודית משמעותה ריחוק וניתוק מעם ישראל, אך האמת היא שהנשמות שלנו קשורות תמיד, לנצח ובכל מצב לעם ישראל ולמורשת היהודית.

הרבי הבין שלמרות מה שחוו יהודי בברית המועצות, הקומוניזם מעולם לא החליף את הכמיהה שלנו לאמת אותנטית. אמנם לא ידענו דבר על מורשתנו, אך מעולם לא שכחנו שאנו יהודים. לאחר יותר מ-70 שנות חיים תחת המשטר הקומוניסטי המדכא, היינו כמו ילדי ה' שנחטפו מהארמון שלו על ידי ברברים.

אז נכון שלא הכרנו את מצוות המלך, אבל ידענו שאנו ילדיו. כאשר סוף סוף שוחררנו מהשבי, החזרה הביתה, הייתה מרגשת ומאיימת כאחד. היינו ילדים שאינם יודעים דבר על חוקי הארמון המפואר והבלתי מוכר. לא מכירים את הנימוסים, את השפה, את המנהגים, את קוד הלבוש, את המסורות, או את החגים השנתיים. היינו מפוחדים ומבולבלים, ואולי אף התנגדנו לשינוי, אך בתוך-תוכנו ידענו בוודאות מוחלטת שסוף סוף חזרנו הביתה, אל אבינו האמיתי.

אני (מימין), עם הרב והרבנית שם-טוב
אני (מימין), עם הרב והרבנית שם-טוב

הנסיעה ל-770

את ליל הסדר הראשון שלנו עשינו אצל הרב אברהם והרבנית בת-שבע שם-טוב.

הייתי אז בת 13, ואני זוכרת שחשבתי לעצמי שאני שייכת לקבוצת אנשים מוזרה למדי. הוזמנּו לארוחת ערב והגישו לנו חסה ומי מלח. לא יכולנו להבין הרבה ממה שקורה שם, אבל הרגשנו חמימות מלטפת ואהבה ללא תנאי מצד משפחת שם-טוב.

זמן מה לאחר החג, החליט הרב אברהם שם-טוב לקחת את משפחתי לקבל ברכה מהרבי מליובאוויטש. אני זוכרת שעלינו על האוטובוס בפילדלפיה, יחד עם משפחה נוספת, ונסענו לניו יורק.

לא הצלחנו להבין מדוע יש לנו צורך לפגוש עוד רב. היינו די מרוצים מההיכרות עם הרב שם-טוב. לא התחלנו אפילו להבין את משמעות המושג של נסיעה אל מחוץ למדינה רק בשביל לקבל... ברכה.

למרות זאת זרמנו עם ההצעה, והגענו ל-770 איסטרן פארקווי בשכונת קראון הייטס בברוקלין, ניו יורק. המראה שפגשנו היה פשוט מהפנט. כל כך הרבה יהודים לבושים בלבוש חב"די מסורתי. מגבעות שחורות, ז'קטים שחורים, זקָנים מלאים וארוכים. האם כולם כאן רבנים?? הרגשנו כאילו נכנסנו לעולם אחר.

אבי ואמי בתקופה בה נסענו לבקר אצל הרבי.
אבי ואמי בתקופה בה נסענו לבקר אצל הרבי.

מפגש עם הרבי, מפגש עם עצמי

אני זוכרת שירדתי במדרגות בתוך תור ארוך של אנשים. ואז ראיתי אדם מבוגר שנותן שטר של דולר לכל אחת ואחד מהעומדים בתור תוך כדי שהוא אומר משהו, וכל אחד מהעוברים מושיט את ידו לקבל את הדולר שלו.

אני זוכרת את הרגע שהתקרבתי לרבי. גם עכשיו, 30 שנה מאוחר יותר, גרוני נחנק כשאני משחזרת את הרגע הזה במחשבתי.

הרבי הביט בי בעיניו הכחולות, הטובות, החודרות, וראיתי בהן את ההשתקפות שלי עצמי. לא את הגרסה שלי שעוצבה על ידי הילדות הסובייטית, אלא את האני האמיתי שלי, עם נשמה טהורה ללא רבב ועם תודעה אלוקית.

באותו רגע נפקחו עיניי הנפש שלי. זה הרגיש לי כמו הבזק ברק עוצמתי שמבליח בתוך חשכת יער אפל. חיי עוצבו אז מחדש, ולנצח, בזכות ההיכרות עם מהותי האמיתית. כשעמדתי לצדו של הרבי – מהגרת אבודה בעולם החדש הזה, לכאורה מנותקת לגמרי משורשיי היהודיים – הוא העניק לי מתנה בלתי צפויה לחלוטין: הצצה בהירה אל תוך נשמתי ואל הפוטנציאל הגלום בה.

הרגשתי חזקה. נחושה. בלתי מנוצחת.

מנהיגים אמיתיים אינם שואפים להפוך אחרים לדומים להם; הם חותרים לכך שכל אדם יהיה הגרסה הטובה ביותר של מי שהוא יכול להיות. כזה הוא הרבי מליובאוויטש. הוא עורר אנשים להגיע לעומק נשמותיהם ומשם לשאוב את הכוח לצמוח ולהפוך למנהיגים רבי עוצמה בפני עצמם. הרבי ראה כיצד כל אדם מסוגל להגיע לגדולות.

אחד משטרות הדולר שקיבלנו מהרבי בשנת ה'תש"נ (1990).
אחד משטרות הדולר שקיבלנו מהרבי בשנת ה'תש"נ (1990).

פיסת מצה, בקבוקון יין ו...שטר של דולר אחד

אני לא זוכרת כיצד בדיוק זה קרה, אבל בנוסף לשטרות הדולר שקיבלנו מהרבי, יצאנו משם גם עם יין אדום בבקבוק פלסטיק קטן, ופיסת מצה. הוריי לקחו את הדולרים מאחִי וממני; אחרי הכול, המשפחה הייתה צריכה כסף בשביל אוכל. לשמחתי, פיסת המצה ובקבוקון היין נותרו ללא שימוש.

אני זוכרת שהנחתי את המצה בקופסת התכשיטים שלי ושמרתי אותה שם למשך שנים רבות. לרוע המזל, כעבור כעשור, היא התפוררה ונעלמה איכשהו. הבקבוק הוא עדיין אחד מחפצי הערך היקרים ביותר שלי. כבר שלושים שנה שאני נושאת אותו עימי לכל מקום. זה החפץ שבמטא את הקשר שלי לרבי שעזר לי לראות בעצמי נשמה טהורה ושלמה.

הרבה קרה מאז אותו יום שבו פגשתי את הרבי מליובאוויטש. למדתי שאני שייכת לעם נצחי בעל חכמה עמוקה וערכים אלוקיים נבחרים ועמלתי במסירות לממש את מתנת החיבור שהרבי העניק לי. אני מקדישה שעות רבות ביום בלימוד התורה והכרת "חוקי המלוכה" של אלוקים.

ביום הולדתי ה-40, הוריי הפתיעו אותי והעניקו לי דולר מהרבי. נותרתי ללא מילים. ככל הנראה, הם שמרו את אחד מארבעת הדולרים שקיבלנו באותו יום. זו הייתה המתנה המשמעותית ביותר שיכולתי לבקש.

פתאום הרגשתי את עצמי שוב נערה בת 13 העומדת בענווה לפני הרבי כשהוא מושיט לעברי את שטר הדולר הזה.

במובנים רבים, אני עדיין הילדה ההיא, אבל כבר אינני מרגישה אבודה בארמון המסורת והמורשת שלנו. מצאתי את דרכי חזרה הביתה על ידי היאחזות ודבקות במהות האמיתית של נשמתי, בחזון שגילתי בעודי עומדת לצד הרבי.

גם אחרי עשרות שנים, עדיין אני מחוברת עמוקות. תמונה מביקורי לאחרונה ב"אוהל" - מקום מנוחתו של הרבי
גם אחרי עשרות שנים, עדיין אני מחוברת עמוקות. תמונה מביקורי לאחרונה ב"אוהל" - מקום מנוחתו של הרבי