משנה לשנה גובר הדוחק בהיכלו של רשב"י והמוני בית ישראל מתאחדים סביב דמותו האלוקית. מה פשר צימאון בני-דורנו לאדוננו בר יוחאי?

מאות אלפי היהודים הפוקדים מדי שנה את צִיוּן התנא האלוקי, רבי שמעון בר יוחאי, מציפים עובדה מרתקת שראוי לתת עליה את הדעת: הקשר העמוק בין דמותו הנשגבה של רשב"י ליהודים בני-דורנו. משנה לשנה גוברים הדוחק והצפיפות בהיכלו של רשב"י, ואם לפני שנים היה יום קדוש זה נחלתם של המעטים שעסקו בתורת הסוד, כיום מתפשט אור יום ההילולא בכל תפוצות ישראל ורבים מסתופפים בהיכלו של בר יוחאי.

הלהט סביב דמותו הנעלית בולט בעיקר בעיסוק ההולך וגובר בתורת הסוד ובפנימיות התורה, תורתו של רשב"י. בעוד שבימים עברו, הוטלו הגבלות נחרצות על לימוד קבלה, כיום, רבבות אלפי ישראל מכל החוגים ומכל העדות מושפעים מדרכה של פנימיות התורה. אם דרך אימוץ נוסח התפילה שעל פי המקובלים, אם באמצעות מנהגי ישראל המיוסדים על אדני הקבלה, ואם על ידי לימוד ספרי פנימיות התורה ותורת החסידות. למען האמת, מדובר ב"נבואה" מוקדמת של רשב"י עצמו. בספר הזוהר (א, צב, ב, ובכמה מקומות) מובא אשר בתקופת עקבתא דמשיחא, גם "רבייא" – קטנים שבישראל, יהגו בתורת הנסתר וירוו בה את צימאונם.

מתחת ללבושים

המוני בית ישראל חשים כי תורת רשב"י, מעניקה תרופה נפלאה לבעיות הייחודיות של דורנו. הניסיונות עימם מתמודדים יהודים בדורנו הינם קשים מנשוא, אך התחושה היא כי "תורתו מגן לנו".

אומרים בשם החידושי הרי"ם מגוּר כי היצר הרע פועל בשיטה מכאיבה: הוא אינו לוקח ליהודי את התפילין ולא מתנגד לדקדוקי מצוות כמו גודל ההדסים בארבעת המינים. היצר פועל לקחת ליהודי את "הפנימיות", את החמימות בקיום מצווה וההתלהבות בדבר ה'. יהודי יכול לקיים תרי"ג מצוות בהידור, אך לעשות זאת בדרך מצוות אנשים מלומדה. עבודת ה' היא חיצונית ושטחית ואינו חש התרוממות-רוח בקיום מצווה. בינו לבין עצמו הוא תוהה, האם יש ערך אמיתי לכל המאמץ שלו? האם הוא נחשב לגבי האין-סוף? אדם יכול לכוון בכל מילה בתפילה, אך לחיות בספק, האם תפילתו מגעת עד כיסא הכבוד ופועלת פעולתה בשמי רום? וכאשר הלב מלא תהיות, היצר נמשך להפיל את האדם לתוך תאוות העולם הזה החומרי.

תורת רשב"י, כפי שהיא מוארת ומבוארת בתורת החסידות, מעניקה טעם ומשמעות בקיום המצוות. היא מלמדת את הפעולה העצומה שמחוללת כל מצווה בעולמות והשינוי הפנימי שהיא מעוררת באדם עצמו. תורת הסוד מעצימה את הערך של כל יהודי, את אור הנשמה הפועם בו ואת הקרבה האישית בינו ובין השכינה. "והנה ה' ניצב עליו ומביט עליו". השמחה וההרגשה בקיום המצוות, הן המטען הפנימי והחיסון היציב כנגד מחלות הדור.

לא להסתפק בשטחיות

כדי שהאור האלוקי יחדור במציאותו של האדם, נדרש ללמוד ולהעמיק היטב. לרצות להבין, להשתדל להבין וללבן היטב את הדברים. היסוד של כל דבר הוא "דעת", להתעמק ולחשוב על הלימוד, וכך העניין האלוקי נעשה מונח בשכל האדם ומתאחד עם מציאותו. לשם כך, צריך להבין את ענייני החסידות על בוריים ולא להסתפק בקריאה שטחית.

"יום שמחתו" של רשב"י הוא קריאה וציווי לכל אחד מאיתנו, כדברי האר"י הקדוש: "בדורותינו אלה, מותר ומצווה לגלות זאת החכמה". עלינו לקבוע עיתים בלימוד פנימיות התורה ובתורת החסידות, עדי נזכה לקיום הייעוד עליו הובטח מורנו הבעש"ט בעלייתו להיכל משיח בגן עדן: "לכשיפוצו מעיינותיך חוצה, אז קאתי מר", בקרוב ממש.