קוראים וקוראות יקרים

ברחוב ליד הבניין שבו גרתי פעם היה בית פרטי ענק ויפה. הוא היה כמו חדש מהניילונים אבל תמיד שומם. אף פעם לא ראיתי אנשים נכנסים או יוצאים מהבית הזה. כשהיינו ילדים המצאנו פנטזיה על הבית המסתורי, אבל האמת הייתה הרבה יותר פשוטה. ועצובה. המשפחה שבנתה את הבית נהרגה בתאונת דרכים ממש ביום שבו הבנייה הסתיימה.

נזכרתי בזה כשקראתי את אחד האיחולים הכי לא נעימים שמופיעים בפרשת השבוע: "בית תבנה ולא תשב בו, כרם תיטע ולא תחללנו".

איזו עוגמת נפש זאת להשקיע את כל עמלך במשהו ולא לקטוף את הפירות. להפסיד הכול דווקא ברגע שבו ציפית ליהנות ממה שכל כך התאמצת בשבילו.

אני רוצה לאחל לכם שתשקיעו נכון ותזכו גם ליהנות מפרי עמלכם. בכל דבר שתעשו בחיים, תזכרו את המצפן הרוחני. תשתדלו לנהוג בדרך הנכונה ותתפללו לקדוש ברוך הוא שהמאמץ שלכם לא יהיה לשווא ושתגיעו ליעדים שלכם בלב שמח.

שבת שלום,

שלום בלוי