היום הוא יום קצת שמח קצת עצוב.
עצוב בגלל התאריך: שבעה עשר בתמוז. היום צמים ואומרים סליחות, כי ביום הזה לפני כמעט אלפיים שנה נפלו חומות ירושלים והתחיל למעשה התהליך של הגלות והעקירה של עם ישראל מהארץ. ודווקא היום חשוב לזכור את מה שאיבדנו אז. כדי שנתאמץ להיות ראויים לחיות בארצנו, כדי שנאהב זה את זה ונממש את הפוטנציאל שלנו רק לטובה ונגשים את הייעוד שלנו פה.
וזה גם יום שמח. מאות אלפי אנשים, נשים וילדים בכל העולם לומדים כל יום קטע אחיד מסדרת ספרי ההלכה של הרמב"ם. הספרים האלה מקיפים את כל הנושאים בתורה וכל אחד יכול למצוא בהם משהו שידבר אליו. והיום זו שמחה גדולה, כי כולם ביחד מסיימים ללמוד את כל הסדרה. אחרי חודשים של התמדה ועקביות, זה אושר גדול. וכמו יהודים טובים, לא הולכים לנוח ומחר מתחילים שוב מההתחלה.
אני חושב שההלכה האחרונה ברמב"ם מחברת נפלא בין הדברים. הרמב"ם מתאר את העולם בעידן המשיח, שלו אנחנו מצפים. נלמד יחד: "ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות. שהטובה תהיה מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויים כעפר. ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את השם בלבד".
שיגיע כבר היום הזה, אמן.
שבת שלום,
שלום בלוי
