ב"ה,

קוראים וקוראות יקרים,

מה אתם עושים פה?

ברצינות: מה אנחנו עושים פה בישראל? למה אנחנו כל כך אוהבים את המקום הקטן הזה בין הים התיכון לירדן, בלב ג'ונגל לא כל כך סימפטי?

יש המון סיבות. שפע כזה לא היה כאן מעולם (וזה עוד לפני שאמזון הגיעה...), איכות החיים גבוהה בלי שום פרופורציה לדור הסבים שלנו שהגיעו לכאן לחולות וביצות, ובתוחלת החיים כבר מזמן עקפנו את ארצות הברית. ברוך השם, למרות השכנים אנחנו כאן חיים ובטוחים ומגדלים ילדים מאושרים, והכי חשוב: עַם כזה אין עוד בעולם. בקיצור, כיף לחיות כאן.

אבל זו לא הסיבה האמתית. יהודים מרגישים בבית בארץ ישראל, כי זה המקום שהקדוש ברוך הוא נתן לנו. זו הארץ שלפני אלפי שנים הקדוש ברוך הוא הבטיח לאברהם אבינו (בראשית, יג, יד): "שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם".

ועל מתנה כזו צריך לשמור, צריך להיות ראויים לה. זה נפלא לדבר עברית, לטייל בארץ וליהנות מהנופים, להתפעל מ"בראשית" ומרוח היזמות והחדשנות, להתרגש מהסולידריות היהודית ולהשתמש בקצת חוצפה. איך אומרים אצלנו? זה אחלה. אבל אסור לשכוח למה באמת אנחנו כאן: כי זוהי ארץ הקודש, המקום שאלוקים בחר.

ולחיות במקום כזה – זו לא רק פריבילגיה, זה גם מחייב. כמו שהרבי מליובאוויטש כתב ליהודי שהתכונן לארוז מזוודות ולעלות לארץ: "לעתים קרובות נדרשת אשרת כניסה למדינה חשובה. ה'ויזה' לארץ ישראל היא במונחים של קדושה, הידור גדול יותר בקיום המצוות של הקדוש ברוך הוא".

שבת שלום,

שלום בלוי