גולשים יקרים,

אתמול הייתי בחנות משחקים וספרים. היה שם תור ארוך של עשרות ילדים שבאו לבזבז את דמי החנוכה שהם קיבלו במהלך החג. ויכוח קולני במיוחד, בין אימא ובן, הגיע לאוזניי. זה נשמע בערך כך: "לא, אתה לא תבזבז את הכסף שלך על השטויות האלה!" –"אימא, זה הכסף שלי ואני אחליט מה לעשות איתו". – "נכון שזה הכסף שלך. אבל אני אימא שלך, והתפקיד שלי זה לראות שאתה לא עושה שטויות עם הכסף!"

אני לא יודע איך בדיוק נגמר הויכוח (לא נראה לי שהוא יכל להיגמר טוב...) אבל הדבר גרם לי לחשוב על התפקיד שלנו כהורים ועל המעורבות שלנו בהחלטות של הילדים שלנו. הרי הילד החמוד הזה יגדל להיות מבוגר; האימא כבר לא תלך איתו לחנויות או תקבע לו מה הוא יעשה כל רגע בחיים. מה יקרה אז? מי יעצור אותו מבזבוז כסף על שטויות?

התשובה היא: דוגמה אישית.

לילדים אי-אפשר לשקר. כשהם מסתכלים על ההורים, הם רואים בדיוק מהם סדרי העדיפויות שלהם. אם סדרי העדיפויות שלנו כוללים "שטויות" בראש הרשימה (וכמובן ששטויות של מבוגרים נראות קצת אחרת משטויות של ילדים... אבל עדיין הן די שטויות...) הם יחקו אותנו. ואם בראש סדר העדיפויות הם ימצאו את ערכי הנצח של היהדות, האמונה, המשפחה והקהילה – הם יאמצו זאת כשיגדלו.

אז נכון, חשוב לשוחח עם הילדים ולעזור להם לקבל החלטות נכונות. אבל חשוב יותר להראות להם כיצד אנו מקבלים את ההחלטות הנכונות בחיינו אנו.

שתמיד נזכה לראות רק נחת מילדינו!

המשך שבוע נעים,

הרב מנדי קמינקר

נ.ב. המאמר נכתב לפני שנתיים, אבל השבוע יצא לי שוב לבקר בחנות הזו, והחלטתי לשתף...