את כל חייו הקדיש הצדיק רבי משה לייב מסאסוב ל'פדיון שבויים'. באותם ימים, היהודים היו נתונים לגחמותיהם של הפריצים המקומיים, ופעמים רבות הם מצאו את עצמם מושלכים לבית הכלא על לא עוול בכפם.
רבי משה היה נוסע מעיירה לעיירה ובכל פעם ששמע על יהודי הנמק בבית הסוהר היה שם הוא את פעמיו לבית הפריץ. בדרך כלל, לאחר משא ומתן קצר הוא היה עוזב בחופזה את הטירה המפוארת, בדרכו לגייס סכום עתק כתשלום כופר. אל הטירה היה שב כשהכסף בידו ומוציא את היהודי לחופשי.
מסופר שכאשר נפטר רבי משה לבית עולמו והגיע לעולם האמת, שאל הוא את עצמו: כיצד אוכל לעבוד את הבורא? הרי כל תרי"ג המצוות מוטלות רק על אנשים חיים, ואילו המתים פטורים מכל המצוות. אך האם יש דרך בה אוכל לעשות את רצונו של האלוקים רק לאחר פטירתי?
חשב וחשב, ולבסוף עלה בו רעיון. הלא בוודאי עבודת הבורא שלי לא הייתה מושלמת, ולבטח נכשלתי פה ושם (כך חושבים כל הצדיקים...). אם כן, דיני לגיהנום!
מיהר רבי משה לקיים את פסק הדין של עצמו וקפץ אל תוך הגיהנום הרותח.
מלאכי החבלה עקבו אחרי המתרחש בזעזוע עמוק. הלא אסור כי משהו יארע חלילה לצדיק הגדול, רבי משה לייב מסאסוב! מחוסר ברירה הם כיבו את כל האש הבוערת בגיהנום, וניגשו אליו כדי לשכנעו שיעזוב את המקום וילך לגן עדן, מקומו הטבעי.
אבל רבי משה לא מיהר. "בחיי, עסקתי תמיד בפדיון שבויים" הוא אמר. "גם כעת אני רוצה לעסוק בכך. אם עליי לעזוב את המקום וללכת לגן עדן, לא אלך לבדי! כל השבויים, אלו הסובלים כאן בגיהנום, יבואו יחד עמי!"
מלאכי החבלה המבולבלים ניגשו לבית הדין של מעלה לדעת מה הם אמורים לעשות.
בבית הדין של מעלה נפסק כי יש לפתוח את ספר חייו של רבי משה (כמו שנאמר: "כל מעשיך בספר נכתבים") ולבדוק. אם הוא התמסר כל חייו למצוות פדיון שבויים גם הפעם יש למלא את בקשתו. אולם, אם הוא התרשל בקיום המצווה אפילו פעם אחת, יהיה עליו ללכת לגן עדן לבדו.
בדקו בספר ונמצא כתוב כי אכן בכל פעם בו רבי משה שמע על יהודי הזקוק לעזרה, הוא עזב את כל עסקיו ונחלץ לעזרתו של היהודי.
באותו היום התרוקן הגיהנום, ורבי משה פסע בראש שיירה ארוכה של רשעים ישירות לתוך גן העדן.
(על-פי אוצר הסיפורים יד, ה)
כתוב תגובה