נועם ויטנברג גדל בנורבגיה, בבית בו היהדות הייתה נוכחת אבל לא הייתה הקפדה על שמירת מצוות. הוריו, מהגרים רוסיים, פקדו את בית חב"ד המקומי בשבתות, ונועם נשלח ללמוד בגן ילדים ובית ספר יהודיים, אבל חיי התורה והמצוות עוד לא היו חלק ממשי מאורח חייו.
מה שכן היה חלק בלתי נפרד מחייו, כמעט ברמה הגנטית, היה השחמט.
סבו היה "מועמד לאמן" שחמט; סבו השני החזיק בדרגה אחת מתחתיה; אביו היה אחד משחקני הדמקה הטובים ביותר בברית המועצות – לפני שפרש בגיל שמונה עשרה ולאחר שהספיק, בגיל ארבע-עשרה בלבד, לזכות באליפות ברית המועצות עד גיל 18. השחמט זרם בדמו.
בגיל שלוש עשרה, נועם כבר היה אלוף נורבגיה לבני גילו, וייצג את מדינתו באליפות אירופה לנוער. בגיל ארבע-עשרה זכה באליפות נורבגיה עד גיל 20. בגיל חמש עשרה קיבל תואר "אמן" בנורבגיה ובסקנדינביה. לא ספק, יוצא דופן בכל קנה מידה.
ואז, בגיל שמונה עשרה, כשגר בעיר אית'קה שבמדינת בניו יורק, הוא נכנס לבית חב"ד בקמפוס האוניברסיטה שלו וביקש מהרב עזרה לשאלה הגדולה שהטרידה את חייו: "הוכח לי שהיהדות היא אמת".
הם שוחחו חודשים. שאלו, התווכחו, למדו. בסופו של דבר, נועם אימץ את דרך התורה לחייו.
הוא נסע ללמוד בישיבת "תמימי דרך" בצפת, הוסמך בה לרבנות, ובד בבד, החל להתרקם בירכתי מוחו רעיון יצירתי: "בית חב"ד לשחמט" – מקום שבו המשחק שהוא אוהב יוכל לפתוח דלתות לנשמות יהודיות.
אבל קודם כל, הוא אמר לעצמו, עליו להוכיח את עצמו במעשים.
אז הוא חזר לשחמט.
זה היה נורא.
במשך חצי שנה, טורניר אחר טורניר, היה מנצח את יריביו, אבל אז, לפתע, מובס. כאילו, כדבריו, מישהו הטיל עליו קללה. "והמישהו הזה היה אני בעצמי".
כפי שהוא מתאר זאת: השחמט, שבעבר הרים אותו, כעת מחץ אותו. "זה לא יהיה נכון לומר שהייתי עצוב. אני הייתי מרוסק".
הוא עזב את השחמט. קבר אותו עמוק מאחור, ואיתו גם את החלום להקים בית חב"ד לשחמטאים.
תורת החסידות מלמדת שכל ירידה היא לצורך עלייה. אבל בשלב הזה נועם עדיין לא יכול היה לראות זאת.
הוא ויתר על השחמט, גנז את החלום, והלך לאסוף את השברים.
הוא נרשם לישיבה בפתח תקווה. הסיבה הרשמית לבחירה הזו הייתה המיקום המרכזי של הישיבה. אבל אי שם, בשולי מחשבותיו, הוא ידע כי העובדה שבקרבת מקום פועל אחד ממועדוני השחמט החשובים בישראל, המארח תחרויות שחמט אטרקטיביות, תרמה באופן מכריע על בחירתו.
בימי שישי אחר הצהריים נוהגים תלמידי הישיבות של חב"ד לצאת ל"מבצע תפילין": לצאת עם זוג תפילין וכיפה ולהציע ליהודים להניח תפילין ולהתפלל.
לנועם, יחד עם חברו לישיבה, שָׁלוֹם, יש מסלול קבוע. חלק מהאנשים שהם פוגשים מידי שבוע נענים להצעתם רק לפעמים, אחרים מחכים לה בכיליון עיניים. אבל אחד מהם, מיכאל, תמיד עם אותה תגובה, תמיד: "לא תודה".
ביום שישי אחד בקיץ, נועם הרגיש שהוא פשוט לא מסוגל לצאת. הוא נשאר בבית וכתב מכתב ארוך-ארוך (לא פחות מ-22 עמודים!) למנטור שלו. המכתב האישי פירט רשימה ארוכה של תהיות, חששות ודאגות.
רק תוך כדי הכתיבה הוא הבין שרוב הדאגות אודותם כתב, אלו דאגות שאין בהם ממש, והחליט בסופו של דבר לא לשלוח אותו.
ואז, בסביבות השעה ארבע אחר הצהריים, שלום התקשר אליו. "אני ליד מיכאל עכשיו. רוצה לבוא לשחק שחמט?"
"ממש לא רציתי" מספר נועם, "השחמט גרם לי לכל כך הרבה כאב, שהדבר האחרון שרציתי היה לשחק שוב".
אבל לשלום היה רעיון: מיכאל ונועם ישחקו שחמט. אם נועם ינצח, מיכאל יניח תפילין.
נועם הגיע בריצה.
שני הגברים התיישבו זה מול זה. הם שוחחו ברוסית ומשהו ביניהם הפשיר. מיכאל פוליאקוב גדל במינסק שבבלרוּס, ועלה לישראל ב-2009. כבר במינסק הוא היה "מועמד לאמן".
מיכאל עשה טעות מוקדמת. נועם ניצח.
ומיכאל, שכל פעם מחדש סירב להניח תפילין, הפשיל את שרוולו.
גם חבר שהגיע לצפות במשחק הניח תפילין, לראשונה בחייו.
נועם שאל את מיכאל מה המשמעות של הנחת התפילין עבורו.
"ביקרתי פעם בבית כנסת, ובצבא היו לי כמה מפגשים עם הדת. אני חושב שאני מרגיש קרוב יותר לאלוקים עכשיו". הוא עצר לרגע, ואז הכריז בבת שחוק: "שחקו שחמט, תאמינו באלוקים!"
זה לא נגמר כאן. בכל יום שישי, כשנועם ושלום עוברים נפגשים עם מיכאל והחבר, שמשחקים שחמט באותו מקום, הם עוצרים את המשחק ומניחים תפילין.
כל זה קרה בזכות השחמט. ובשביל נועם זה היה דבר שהוא לא העז לחשוב עליו כאפשרי. "בכנות, פיתחתי ממש שנאה לשחמט, אחרי שזה גרם לי לכל כך הרבה כאב" הוא אומר, "חשבתי שלא אשחק עוד לעולם. רציתי אפילו לא לדבר על זה. אבל כל ירידה היא לצורך עלייה. עמוק בתוך הלב ידעתי שבנקודה כלשהי בזמן השעות הרבות שהקדשתי למשחק ולאימוני הכושר בשחמט ישמשו למטרה קדושה ולא ילכו לאיבוד. האירוע הזה הצית בי מחדש את החלום לפתוח 'בית חב"ד לשמחט'..."
בפתח תקווה נפתחה שוב התקווה.
הירידה הייתה אמיתית. הכאב היה אמיתי. והעלייה – ביום שישי אחד אחר הצהריים, בפינת רחוב, מעל לוח שחמט – התבררה גם היא כאמיתית.
ומי יודע, אולי בסופו של דבר עוד יקום בית חב"ד לשחמטאים.
המעוניינים ליצור קשר עם נועם מוזמנים להשאיר תגובה למטה ולבקש להשאיר אותה פרטית ולהעבירה לנועם באמצעות צוות האתר.
הוסיפו תגובה