גולשים יקרים,

בין אם אתם בין המוחים הקוראים ל"צדק חברתי" ובין אם לא, אי אפשר שלא לחוש כאב מול סיפורו של משה סילמן, האדם שהצית את עצמו. סיפורו שהתפרסם בתקשורת חושף אדם שנפל "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא" [ביטוי תלמודי שמשמעותו מגג גבוה לבור עמוק]. הוא ניהל עסק מצליח, אך בשל טעויות מסויימות הוא איבד את כל רכושו.

משרד האוצר! ביטוח לאומי! ראש הממשלה! הבירוקרטיה! חיש מהר נמצאו האשמים. אולי. אין לי כל ספק שהממשלה יכולה וצריכה לפעול למען אזרחיה. אך בין שלל האשמות וההפגנות, אולי נשכחה בטעות עובדה קטנה: האחריות הראשונית לעזור לאחר היא עלינו, היא שלנו.

"וכי ימוך אחיך עמך, והחזקת בו" נאמר בתורה. אם שכן, קרוב משפחה או מכר נמצא במצוקה כלכלית, אנחנו צריכים לעזור לו באופן אישי. נכון, יש משרד רווחה ויש תכניות ממשלתיות שונות; אבל אנחנו לא יכולים להתעלם.

אם אנחנו שומעים על מישהו או מישהי במצוקה, הבה ננסה לעזור להם. אולי נוכל לעזור להם מבחינה כלכלית; אולי נקשר אותם עם מישהו שאנחנו מכירים שיכול לעזור. אפילו אם לא, חיוך והטיית אוזן קשבת יתן להם את התחושה שלמישהו איכפת מהם. עד שהכנסת תתאסף, תצביע ותעביר חוקים יחלוף זמן רב, אבל אנחנו יכולים לקיים את מצוות הצדקה, עליה נאמר כי היא שקולה כנגד כל המצוות, כאן ועכשיו. העם דורש צדקה חברתית!

קריאה מהנה,

הרב מנדי קמינקר