הכסף או האדם, המזומנים או הילדים? כמובן, איש לא יודה לעולם שהוא מעדיף את הכסף על פני הילדים; אבל במציאות, האם אין זו תופעה שכיחה ביותר? האם רוב ההורים, אפילו הורים טובים, אינם אשמים בטעות הזאת לפעמים?
בפרשת השבוע מסופר שבשעה שהעם היהודי מתכונן לכיבוש כנען ולחלוקת הנחלות בארץ המובטחת בין 12 השבטים, שבטי ראובן וגד מבקשים ממשה בקשה מיוחדת.
היה להם "מקנה עצום ורב", והארץ שממזרח לנהר הירדן הייתה מתאימה במיוחד למרעה צאן ובקר. הם ביקשו ממשה לקבל את הארץ הזאת במקום חלקת ארץ ממערב לירדן. בהגישם את הבקשה הזאת הם ניסחו אותה כך: (במדבר לב טז): " ויגשו אליו ויאמרו: גדרת צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו".
בו ברגע משה נוזף בהם ומתקן את טעותם (פסוק כד): "בנו-לכם ערים לטפכם וגדרת לצנאכם [צאנכם]"; משה מחליף את סדר הדברים ומקדים את הילדים לפני בעלי החיים.
רש"י מבחין שהשבטים האלה נתנו דעתם לכספם, כלומר למקנה שלהם, יותר משהתייחסו לבניהם ולבנותיהם. היה על משה ללמד אותם לקח בערכים ובסדרי עדיפויות. קודם המשפחות. הרכוש בא שני בסדר העדיפות.
הרב דוד הולנדר (רב אמריקני מפורסם) סיפר לי פעם סיפור על מישהו שננעל בשוגג בתוך סופרמרקט גדול אחרי סגירת החנות בסוף יום העבודה. ואם לא די בכך, הדבר היה בסוף שבוע. כשכל מאמציו להיחלץ משם עלו בתוהו, הוא החליט לשחרר את תסכוליו על ידי נקמה בהנהלת החנות. הוא בילה את זמן המאסר שלו בהחלפת תגיות המחירים על הסחורה. התוצאה? מחירה של פרוות חורפן משובחת היה 29.99 דולר, מחירה של עניבה — 999.00 דולרים. פריטי ריהוט הוצעו למכירה במחיר בוטנים, מערכת הסטריאו החדישה ביותר – במחיר של שיר, ומארז של בגדים תחתונים היה לחלוטין מחוץ להישג ידו של הקונה הממוצע! תארו בדמיונכם את הבלגן שהתרחש עם פתיחת החנות!
ואני שואל: האם תגיות המחירים שלנו מסומנות כראוי? האם אנו מעריכים כראוי את הדברים שבחיינו? האם סדרי העדיפויות שלנו מסודרים כפי שצריך? או שגם אנחנו מקדימים את המקנה לטף ואת הכבשים (המכוניות והמשרד) לילדים?
כמה רבים הם הבעלים המכורים לעבודה שאמרו לרעיותיהם: "יקירתי, אני עושה את כל זה בשבילך ובשביל הילדים". אבל בעצם העסקים שאנו עסוקים בהקמתם לוקחים אותנו מהילדים בשנים החשובות ביותר בחייהם, שנות עיצוב האישיות שלהם. בצדק נאמר: "הדבר הטוב ביותר שאתה יכול להשקיע בילדיך הוא לא כסף אלא זמן".
לאורך השנים ראיתי בני אדם רבים הופכים ל"הצלחות". הם משיגים הצלחה מקצועית, הצלחה בקריירה, הצלחה בעסקים, הגדילו את הפרסום וההון שלהם. אבל רבים יותר מדי מהם הפכו לכישלונות משפחתיים. בסופו של יום, את הסיפוק הגדול שלנו בחיינו אנו מפיקים לא מההישג המקצועי אלא מהמשפחה – הצמיחה, היציבות וה"להיות ביחד" שטיפחנו לאורך השנים – מה שהורינו וסבינו כינו "נחת".
ובפרפראזה על דבריו של הרבי השישי מליובאוויטש רבי יוסף יצחק שניאורסאהן, "עושר יהודי אינו נמדד בתיקי השקעות או מניות או רכוש; עושר יהודי אמיתי הוא להיות מבורך בילדים ההולכים בדרכי השם". בשביל זה עלינו להיות שם למענם ויחד איתם.
אחד מחברי קהילתי ניגש אליי פעם וקרא: "רבי, אני מיליונר!" הכרתי את האדם, וידעתי שאמצעיו הכלכליים צנועים, אבל הוא מיד הסביר: "אני מיליונר של נחת מהילדים!"
אמן. אני מאחל את זה לכולנו.
כתוב תגובה