לפני כמעט שש שנים השתתפתי בשיעור תורה בפעם הראשונה בחיי. מבחינתי, נוצר חיבור מיידי. הרגשתי כאילו מצאתי את התשובות לכל השאלות שהיו לי, וכולן היו בתוך התורה. כל כך התרגשתי שבקושי הצלחתי להתאפק, ועם מי אוכל לשתף בכל יותר מאשר בעלי?

כאשר התחלתי לספר לו סיפורים מן התורה, תגובתו לא הייתה מה שרציתי וקיוויתי שתהיה. הוא אמר שזה פשוט לא מעניין אותו. ובכן, ברור שהוא לא הבין אותי נכון. "איך יכול להיות שזה לא מעניין אותך?" אמרתי לו. "הרי מדובר במורשת שלנו". התעלמתי ממחאותיו, יודעת שבמועד מאוחר יותר אנסה שוב בגישה שונה.

לכן, כשהרחבתי את ידיעותיי, התחלתי ללמד אותו את המשמעות שבסיפורי התורה. הסברתי שהתורה אינה ספר היסטוריה, אלא ספר הוראות והסברים המציע מסר נצחי כיצד אנו אמורים להפיק את המירב מחיינו. גישה זו זכתה אף היא לכישלון חרוץ (שכן, כפי שיודעת כל אישה, אף פעם אסור לתת לגבר הוראות כיצד לנסוע למרחק מאה מטרים – שלא לדבר על איך לחיות את חייו בכללותם).

במשך כל התקופה קיבלתי עצות מרבנים ורבניות שונות על הסיטואציה שלי. רובם אמרו שלא ללחוץ עליו. אם תמשיכי לצמוח ולהתפתח ולהיות האישה הטובה ביותר שביכולתך להיות, כשהוא יראה כמה את מאושרת ולאיזה אדם טוב יותר הפכת, הוא ירצה להצטרף אלייך.

ניסיתי את הגישה הזו. שילבי סעודות שבת בבית ועם משפחות אחרות בקהילה. בישלתי את האוכל הכי טוב שבישלי אי פעם, וחיי החברה שלנו שגשגו. אבל זה עדיין לא עניין אותו. היו תקופות שבהן היה נראה שיש התקדמות מסוימת, אך תוך זמן קצר הוא היה נסוג ושב להצהרתו שכל הנושא פשוט לא מעניין אותו.

לאחר כמה שנים עברנו לבית חדש. המעבר היה נהדר עבורנו מסיבות מעשיות – הילדים היו קרובים יותר לבית הספר, ובעלי היה קרוב יותר לעבודה – אך המעבר גם הציב אותנו ממש בלב הקהילה הדתית. כעת, לא זו בלבד שלבעלי הייתה אישה הרוצה שהוא יגדל מבחינה רוחנית, אלא הוא היה מוקף גם באנשים אחרים שהחזיקו בדעות ובמנהגים אלה.

ככל שגברה רמת שמירת המצוות בביתנו, כך גדל המתח שביני לבין בעלי. איך זה יכול להיות? לא הצלחתי להבין, כיצד יתכן שהתקרבות לדבר כל כך חיובי ובעל משמעות יכול להפריע לבעלי כל כך? חשבתי שאני מקיימת את עצת הרבנים והרבניות החכמים. כולם הבטיחו לי שאם רק אמשיך להתפתח בצורה חיובית, בסופו של דבר הוא יצטרף אליי. אבל זה לא קרה. למעשה, ההערה המקורית שלו – ההצהרה "זה לא מעניין אותי" – קיבלה נימה הרבה יותר שלילית ועשתה רושם שהיא הולכת בכיוון של פיתוח תרעומת וטינה.

בחודשים האחרונים התחלתי להסתכל יותר מקרוב על הסיטואציה. היה עליי להכיר בכך שכיוון שבעלי לא מצטרף למסע הזה, נראה סביר שהקושי שלי הוא אתגר שנתפר במיוחד בשבילי. הרגשתי בטוחה שרק בידי יכול להיות הפתרון לבעיה הזו, והייתי נחושה לגלות היכן טעיתי.

כאשר התבוננתי בכנות בשש השנים האחרונות, התחלתי להבין את הטעות שלי. ראשית, כאשר בעלי אמר לי בפעם הראשונה שהוא לא מעוניין, הייתי צריכה לשתוק. במקום זאת, ניסיתי על כל צעד ושעל להראות לו את הדרך – את הדרך שלי. היה עליי להודות לו על כך שהוא תומך בהחלטתי ללמוד תורה ולצמוח דרכה, ובכך זה היה אמור להסתיים.

שנית, האם באמת הראיתי לבעלי את כל הדברים החיוביים שחיי התורה מציעים? אמנם המסע שלי שינה בלי ספק את חיי והביא לי תובנות רבות, האם בעלי קיבל את כל השינויים האלה ברוח חיובית בלבד? התשובה לשאלה זו היא "לא" רועם. אין ספק שידידיי ושאר בני משפחתי ראו אותי נעשית סבלנות ונעימה יותר, אך דווקא מבחינת בעלי, השינויים המורגשים ביותר היו דווקא השינויים השליליים שחלו בחיינו.

לדוגמא, עזבנו בית שאותו הוא אהב ועברנו לקהילה יותר דתית ולבית שבו נדרש ממנו עכשיו להשתמש במערכת כלים שונה לבשר ולחלב. ומה באשר לאותן סעודות שבת חביבות? הן היו כעת חלק מחוויית שבת בת 25 שעות, שהוא לא רצה להשתתף בה. חיי החברה שלנו חרגו לעתים רחוקות בלבד מן הקהילה החברתית שיצרתי עבורנו, ולמרות שאני שונאת להודות בכך, ברור שבשבילו זה לא היה כיף גדול כל כך...

לקח לי זמן להגיע למסקנה הזאת, אך ברגע שהייתי מסוגלת לקבל את המציאות של הסיטואציה ולהפנים אותה, התחלתי גם לראות כמה שינויים. אחרי שהכרתי בוויתורים שבעלי עשה, הצלחתי להתחיל להראות לו כמה אני מעריכה את מה שהקריב למעני. ביליתי זמן כה רב בהתמקדות במה שהוא לא עשה, ואף פעם לא הייתי מרוצה ממה שהוא כן עשה.

התורה מלמדת אותנו, "איזהו עשיר? השמח בחלקו". למדתי תורה במשך שנים, ועדיין היה ברור שאני לא חיה אותה. אם אינני חיה אותה, כיצד אוכל לצפות מבעלי שירצה בכלל להצטרף אליי במסעי?

אמנם לא הרבה השתנה בסיטואציה שלנו מבחוץ, אך מבפנים המצב נראה שונה בהרבה. סוף סוף נהייתי לאדם המפותח והנעים יותר שחשבתי שאהיה לכל אורך הדרך. סבלנותי לסיטואציה שלי ותגובותיי לדברים שלא הולכים כמו שאני רוצה, טובות בהרבה משהיו. יש לי הבנה עמוקה למה שאני זקוקה כדי לוודא שיש לנו שלום בית, ואני מחויבת לעשות את מה שצריך. אני מרגישה יותר בטוחה, שעם השינויים הללו, בעלי בסופו של דבר יעריך את המסע האישי שבחרתי וירגיש נוח יותר עם חלקו במסע הזה – יהיה חלק זה אשר יהיה.