הוא היה איש נמוך קומה, פחות ממטר ששים וחמש, עם עיניים חומות שניתרו על סביבותיהן כציפור. הוא היה רזה, קרח, קמוט פנים, ובשנות השמונים המאוחרות לחייו. הוא לבש את אותה חליפת יד-שנייה שלבש בשתים עשרה השנים האחרונות – חליפת פסים חומה, בלי עניבה. כשצעד, נע לאט, בעזרת מקל הליכה. ידיו היו גדולות לגבר במידתו ועורן היה נוקשה, ידיו של מי שהיה גבר חזק בצעירותו.

כל שבת בבוקר הוא הגיע לתפילות בבית הכנסת בית שמחה. בכל פעם הוא הגיע עשר דקות אחרי כולם, נכנס מן הדלת האחורית והתיישב בגפו, במושב האחורי בשורה האחרונה שבבית הכנסת. הוא התפלל בשקט, בלי סידור, ועזב עשר דקות לפני סוף התפילה, דרך אותה דלת אחורית. הוא לא דיבר עם אף אחד.

חברים בקהילה שאלו עליו מעת לעת, ובכל פעם השיב להם הרב לוי את אותה תשובה: "שמו סם שפיגל. הוא גר בבית האבות מעבר לפינה. יותר מזה אינני יודע".

שני טלפונים ניידים היו מונחים לטעינה על השולחן הקטן שליד מיטתו של הרב לוי. כאשר הנייד עם המספר הפרטי המיוחד החל לרטוט, הוא העיר אותו משינה עמוקה. הוא פתח אותו והאזין.

"מישהו מחפש אותך". היה זה בן.

"מה השעה?" לחש הרב לוי.

"שתים בלילה".

"מי מדבר?"

"הוא אומר ששמו הוא סם שפיגל".

"זה לא יכול לחכות?"

"בטח. אתה ואני, אנחנו יכולים לחכות... אבל אלוקים – ובכן, אני לא יכול לדבר בשמו".

"או-קיי, הבנתי את הרמז. איפה אתה?"

"במרכז הרפואי, חדר 180".

"אני מגיע".

הרב לוי גישש אחר בגדיו בחשכה, כדי לא להעיר את רבקה, יצא על בהונותיו מחדר השינה שלו למקלחת, הדליק את האור והתלבש. שפשף את עיניו החומות העייפות בניסיון להתגבר על העייפות ויישר מהר ככל יכולתו את זקנו המפוספס שחור-לבן. הוא הלך למטבח וכתב לאשתו פתק זריז: "רבקה, הלכתי לבית החולים. אתקשר מאוחר יותר. לוי".

הרב לוי מצא את חדר 180. הדלת הייתה פתוחה וד"ר בן שוורץ עמד ליד המיטה, הסטטוסקופ שלו תלוי מאוזניו, מאזין לחזהו של סם שפיגל. בן לבש את חלוק בית החולים הלבן, ועיניו הכחולות היו ממוקדות וחדות מבט, אפילו בשעה מאוחרת זו. שערו היה לבן ורך כנוצה, ובגיל שישים ושתיים לא היה לו אף קמט על פניו.

הרב לוי הביט בסם שפיגל, שנשימתו עלתה לו במאמץ ועורו היה אפור כאפר. משפתח סם את עיניו, נראה חלש מאוד. הוא הושיט את ידו ולקח את ידו של סם. בידו האחרת משך עליו את חלוק בית החולים של ד"ר שוורץ, ולאחר מכן הצביע על הדלת. ד"ר שוורץ לא מש ממקומו, ולכן משך סם שוב והצביע שוב.

"או-קיי, אני מסוגל להבין את הרמז!" אמר בן בחיוך קטן. הוא הניח את הסטטוסקופ שלו והביט ברב לוי. הוא הצביע על הטלפון הנייד שלו ואמר בלחישה, "צלצל אלי אם תזדקק לי", ויצא מן החדר.

הרב לוי הביט מטה אל האיש הזקן ונאנח. עצוב להגיע לזה, כך חשב, למות כך לבד בחדר בית חולים, בלי משפחה או חברים שיוכלו להעיד על החיים שחי. האדם היחיד בעולם שאיכפת לו הוא רב, ורב זה בקושי יודע יותר מאת שמו של האיש.

הרב לוי החל לומר את מזמור כג מספר התהילים, "מזמור לדוד ה' רועי". לקראת סוף הפסוק הוא חש משיכה בידו. סם הצביע על מעטפה המונחת על השולחן לצד מיטתו, ליד כוס המים שלו.

"בשבילך", אמר סם בקול שדמה מאוד ללחישה.

הרב לוי הנהן בראשו, לקח את המעטפה ושם אותה בכיס מעילו.

"האם יש עוד משהו שאתה רוצה לומר לי, סם?" שאל הרב לוי.

"כן... אני רוצה לומר... תודה לך.... רבי".

וסם שפיגל הלך לעולמו.

הרב לוי לא יכול היה לעצור בעד עצמו ובכה. הוא הביט מעלה לשמים והפציר בקדוש ברוך הוא לקבל את הנשמה השקטה והבודדת הזו של האיש ששכב שם.

הרב לוי שב לביתו רק אחרי חמש בבוקר. הוא התפשט בשקט ושב למיטתו. כשהתעורר, הוא היה לבדו בבית. רבקה והילדים כבר קמו והלכו לבית הספר.

הרב לוי התקלח, התלבש וצחצח את שיניו במהירות, ואז נחפז לצאת מביתו לבית הכנסת. הוא הגיע בסוף תפילת שחרית, בדיוק כשפינגרבורד החזן שאל אם מישהו רוצה לומר קדיש. הרב לוי צעד קדימה, יישר את הטלית שלו והחל: "יתגדל ויתקדש שמיה רבה..."

משסיים הרב לוי פנה לנוכחים ואמר: "אולי חלקכם תוהים מדוע אני אומר קדיש. אמרתי קדיש עבור סם שפיגל, שנפטר הבוקר".

הוא המתין שישככו הלחישות והמלמולים.

"הוא ייקבר הערב בשעה שש. הייתי רוצה שרבים ככל האפשר מביניכם יגיעו ללויה כדי שיהיה לנו מנין. אנא הרימו ידיים מי שיכולים להגיע..."

רק חמישה מבין חמישה-עשר הנוכחים הרימו את ידיהם. הרב לוי נאנח והמשיך.

"מאוד חשוב לי שיהיה מנין הערב. אני מבין שסם היה אדם שקט וכמעט זר לנו, אבל אני רוצה לומר עליו קדיש כשהוא יובל למנוחות. אינני חושב שיש לו מישהו אחר שיוכל לעשות זאת. אנא... כטובה מיוחדת בשבילי... האם אוכל לראות ידיים נוספות של כל מי שיוכל להגיע הערב?"

לאט לאט הורמו ידיים נוספות... שמונה... תשע... עשר... אחת-עשרה... עד שהורמו כל הידיים.

"תודה", אמר הרב לוי. הוא פנה לאחוריו וסיים את תפילת השחרית.

בקופת בית הכנסת בית שמחה היו 736 דולרים בלבד. מחיר הארון, ההכנות לקבורה וחלקת הקבר, הצטרפו ללמעלה מ-5,000$. הרב לוי משך בכתפיו והלך לאן שהוא נהג ללכת תמיד במקרי חרום כספיים כשלא היה מספיק כסף בקופת החרום – למיכאל פיין, עורך הדין והיהודי העשיר ביותר בסאנשיין שבפלורידה, עיירתם הקטנה שממערב למיאמי.

כאשר ישב שם בחדר ההמתנה של משרד עורכי הדין פיין, חש משהו בתוך כיס מעילו. הוא הוציא את המעטפה שתחב לשם, המעטפה שקיבל ליד מיטת חוליו של סם שפיגל. הוא פתח את המעטפה ומצא שם שתי חבילות נייר מקופלות. הראשונה הכילה דף בודד כתוב בכתב יד, שהיה משודך לתעודה כלשהי. היה כתוב בו כך:

צוואה אחרונה של סמואל פ. שפיגל

אני, סמואל פ. שפיגל, בגוף בריא ובדעה צלולה, ובהיותי ללא כל שאר או קרוב בחיים אלה, מוריש את כל רכושי לבית שמחה בסאנשיין, פלורידה, כלומר את המנייה הבודדת המצורפת בזה.

"הרב לוי, מר פיין מוכן לראות אותך כעת", אמרה פקידת הקבלה כשהיא קוטעת אותו במהלך הקריאה. הוא קיפל את הניירות, הכניסם חזרה למעטפה ותחב אותה בכיס מעילו. מיכאל פיין ישב מאחורי שולחן הכתיבה המלוטש שלו העשוי עץ מהגוני, כל שערה על ראשו מסורקת בדיוק במקומה. חליפת הפייר קארדן שלו מסוגננת ועושה רושם יקר. כשנכנס הרב לוי, הרים מיכאל פיין את מבטו מן המכתב המשפטי שבו התרכז וחייך. הוא נעמד, הושיט את ידו והרב לוי נע קדימה ולחץ את ידו בחום.

"ובכן, רבי, איזו הפתעה נעימה. מה מביאך לכאן היום?"

"הייתי בסביבה וחשבתי שאכנס לראות מה שלומך".

"בשם אלוקים, לא! לא עוד פעם התירוץ של "הייתי בסביבה"... בכל פעם שאתה משתמש בתירוץ הזה, אני יודע שזה עומד להיות ביקור יקר".

"מה, אני לא יכול להיכנס רק להגיד שלום?"

"בוא, בוא, לא נולדתי אתמול..."

שניהם צחקו והתיישבו. רבי לוי פתח ואמר:

"עליי להביא למנוחות חבר בקהילה שלנו, ואין די כסף בקופה המיועדת לצרכים אלו".

מיכאל פיין צמצם את עיניו ובחן את הרב.

"רבי, האם לא נתתי לך ארבעת אלפים דולר נוספים בחודש שעבר לשולחנות כתיבה חדשים לבית הספר?"

"כן, משה..."

"אוי, לא... עכשיו אתה קורא לי משה".

רבי לוי חייך. "זה מפני שאני קורא לנשמתך היהודית".

"נשמתי היהודית הולכת ומתרוששת, רבי. מוטב שתקרא לנשמתי החילונית. לה עדיין יש כמה דולרים בארנק".

"משה, בבקשה. אתה יודע שלא הייתי בא אליך אם היה מישהו אחר שיכול היה לעזור בהתראה קצרה כל כך".

"עבור מי זה?"

"סם שפיגל".

"מי?"

"הג'נטלמן הקשיש שהיה יושב לבד בשורה האחרונה בשבתות".

"הברנש הזקן שלבש את אותה חליפה חומה ואף פעם לא נשאר לשוחח?"

"בדיוק".

"הוא לא השאיר אחריו כלום?"

"רק מנייה אחת באיזו חברה".

"מנייה אחת... איש עסקים גדול, מה?"

הרב לוי הושיט ידו לכיסו, פתח את המעטפה ונתן את הנייר העליון למיכאל פיין. מיכאל קרא את הצוואה במהירות, הפך את הדף וקרא את תעודת המנייה. הוא פנה למחשב שלו, לחץ על תוכנית חיפוש מניות והקליד פנימה כמה מילים. הוא פנה לאחור לרבי כשהוא מניד בראשו מעלה ומטה. הרב לוי המתין שמיכאל יאמר משהו, אך משזה לא אמר דבר, שבר את השתיקה באומרו:

"מה?"

"רבי, אתה לא תצטרך שום עזרה ממני".

"למה אתה מתכוון?"

"החברה שבה הוא הוריש לך מנייה היא ברקשייר האתאוויי".

"אז מה?"

"כל מנייה שלה שווה יותר מ-100,000 דולר".

הרב לוי היקר,

ביקשתי מג'ק לכתוב את זה עבורי לפני שני לילות, כשהרגשתי כאילו הלב שלי עומד לחדול מלפעום והתחלתי להרגיש שתוך זמן קצר לא אהיה כאן כבר. ג'ק גר ליידי במעון "גארדנס" ופעם עבד אצל איזה עורך דין. הוא גם כתב עבורי את הצוואה ודאג לכך שתהיה חוקית.

רבי, הוריי ואני הגענו הנה מרוסיה כשהייתי בן עשר. הם נדבקו בשחפת על האונייה והמעשה הראשון שעשיתי באמריקה היה לקבור אותם בקברים בלתי מסומנים בקווינס, ניו-יורק. דודתי אידה ודודי איזי לקחו אותי, אך הם נאלצו להצטופף בדירת שני חדרים יחד עם חמשת ילדיהם, ובקושי היה להם מספיק לאכול. לכן הפסקתי לבוא לביתם וישנתי ברחובות. עמדתי מחוץ למסעדות והתחננתי לאוכל או שאכלתי מפחי זבל, כמו חיה.

בוקר אחד העיר אותי בעל משאית שבה ישנתי, והוא הציע לי את העבודה הראשונה והיחידה שהייתה לי אי פעם, עבודה בחברת מיכלי הביוב שלו. מעולם לא הלכתי לבית הספר, ולא למדתי קרוא וכתוב, לכן חשבתי לי שאין זו עבודה גרועה כל כך, לייצר מיכלי ביוב. היינו חופרים את הבורות ומתקינים את מיכלי הביוב מלבנים ומלט עשוי ביד, עד שלמדנו איך לעשות אותם בעזרת מכונות ומלט מוכן מראש. כאשר הגעתי לשנות הארבעים שלי החלו גבי וברכיי להציק לי, לכן צ'רלי, בעל החברה, שם אותי על המשאית המיוחדת שקנה כדי לשאוב את המים מן המיכלים כשהם התמלאו. הלקוחות חיבבו אותי וביקשו שאהיה זה שמגיע אליהם.

מעולם לא התחתנתי ולא היו לי ילדים, אך אף פעם לא שכחתי שאני יהודי. כשגרתי בניו-יורק לא יכולתי להרשות לעצמי לשלם את דמי החברות בבית הכנסת, לכן לא הלכתי לתפילות, אך בכל בוקר ובכל ערב אמרתי את תפילת שמע. כשעצמותיי לא יכלו להתמודד עם חורפי ניו יורק הקרים, עברתי לפלורידה, ומעון הקשישים גארדנס סיניור קורט בסאנשיין היה המקום היחידי שהיה מוכן לקבל ביטוח לאומי כתשלום מלא. נהגתי ללכת לטיולים בשכונה, ויום אחד הבחנתי שמישהו הפך את הבניין הישן והחסום בקורות שבמורד הרחוב – לבית כנסת. כשהיית בחוץ וצבעת את המשקופים, שאלתי כמה עולה דמי חבר, וכשאמרת לי שאין לכם דמי חבר, התחלתי ללכת לבית הכנסת בשבתות.

לא רציתי להפריע לאיש ולהטריד אתכם, לכן נשארתי מאחור. לא יכולתי לקרוא את הסידור, לכן פשוט ישבתי והתפללתי מלבי. בהתחלה הרגשתי קצת נבוך, כי לא שילמתי ולא עזרתי בכלום, אך אז קרה משהו ששינה אותי. יום אחד, בעודי מתפלל, חשתי פתאום עמוק בתוך נשמתי שאלוקים אוהב אותי ומעריך את העבודה שעשיתי בחיי, וכי זו עבודה נחוצה ומישהו היה צריך לעשותה. זה גרם לי להרגיש טוב – שלא בזבזתי את החיים שהעניק לי הא-ל.

הדבר היחיד שיש לי בעולם הוא מנייה אחת שקניתי לפני ארבעים שנה מאיש בשם ווארן. הוא עמד ליידי ברכבת התחתית ליד אוניברסיטת קולומביה, וכשדיברנו, הוא נראה חכם וכנה ולא דיבר אליי בזלזול.

אחרי כן השקעתי מאה דולרים בחברה שלו. זו הייתה ההשקעה היחידה שעשיתי אי פעם, כיוון שאף פעם לא היה לי מספיק כסף להשקיע. אינני יודע מה שוויה כיום, אך אם יש לה ערך כלשהו, הייתי רוצה שתשתמש בכסף לחינוכו של ילד יהודי, כדי שלו או לה יהיה יותר משהיה לי עצמי בחיים האלה.

רבי, תודה לך שפתחת את בית הכנסת והרשית לי לבוא בשבתות ולהתפלל עם המניין שלך. זה נתן לי נחמה בשנותיי האחרונות. יברכך אלוקים וישמרך.

סם שפיגל.

הרב לוי פדה את המניה הבודדת בברקשייר האתאוויי, שילם עבור לווייתו של סם שפיגל, ולאחר מכן הלך לבנק ורכש תעודת הפקדה. בכל תחילת שנת לימודים, מרגיש הרב לוי תחושה מיוחדת מאוד כשהוא נותן לילד יהודי נזקק את המילגה לזיכרו של סם שפיגל. הוא חייך וחשב על סם, וכיצד ברכות אלוקים באות בצורות שונות ודרך אנשים שונים כל כך.