2448 לבריאת העולם. באמצע המדבר.

חולות המדבר הלוהטים צורבים את כפות רגליהם היחפות של היהודים. ימים בודדים בלבד חלפו מאז טעמו את טעם החירות. כעת המצרים רודפים אחריהם. האם נגוז לו החלום?

הם בורחים. נמלטים. רצים הכי מהר שאפשר. אבל המצרים מהירים יותר; הם גם מצויידים במרכבות משוכללות ומלאי רוח קרב.

אהרן: משה אחי – ריצה זו, על שום מה? אינך יודע מה עתיד להתרחש?

משה: מה?

אהרן: אל תעש עצמך תמים. המצרים דולקים אחרינו. עוד שעות מספר ותפשונו, ואז, מר יהיה לנו – מר עד מאוד!

משה: ומה בפיך, אהרן? מה נעשה, אם כן?

אהרן: הבה ונשוב על עקבותינו. נבוא אל המצרים ונתחנן להם, נבקש רחמים על נפשותינו. אולי יחוסו וירחמו, נשוב ונעבוד אותם כבראשונה.

משה (בזעזוע): כזאת אתה אומר? ומתן תורה? והארץ המובטחת? והחירות... מה יהיה עליהם?

אהרן: אכן, כך היה גם בליבי. אך הבט נא על העם העייף; בדורנו לא יתרחש הנס הזה. אולי נכדינו יזכו לכך.

3597 לבריאת העולם. עיר מודיעין.

מתתיהו הזקן מניף את ידיו אל על וקורא בדרמטיות: "מי לה' אלי"! אט-אט מתקבצים סביבו בניו ומעט מתושבי מודיעין. עדיין מותשים מהקרב הפתאומי שנחת עליהם במפתיע. גופות החיילים היוונים מוטלות כאבן שאין לה הופכין ליד המזבח הנטוש.

יהודה המכבי: אבי מורי! מה פשר הכרזה משונה זו?

מתתיהו (מתפלא): אינך מבין בעצמך? היוונים האלו רוצים להעביר אותנו על דתנו... להאכיל אותנו חזיר... לא אתן לזה להימשך.

יהודה: לא תתן לזה להימשך... כיצד בדיוק?

מתתיהו: הקשב לי, יהודה: נגייס את הנאמנים לדת ישראל, נלחם ביוונים ונגרש אותם מן הארץ.

יהודה: יסלח לי אבי, אבל אלו חלומות בהקיץ. אנו נלחם ביוונים? נגרש אותם מן הארץ? הם רבים, ואנו מועטים; הם גיבורים, ואנו חלשים... מצטער אבא, זה לא אקטואלי.

מתתיהו (בזעזוע): מה עלינו לעשות, אם כן?

יהודה: אולי נחביא עצמנו באיזו מערה. למעשה, זה רעיון לא מעשי. כדאי, כנראה, שנפנים את המציאות. היוונים הם אלו ששולטים בארץ, עלינו להיות נאמנים להם, ולציית לפקודותיהם.

5707 לבריאת העולם. תל-אביב.

זה עתה התקבלה ההחלטה באו"ם. ברוב של 33 נגד 13 עם 10 נמנעים: היהודים יוכלו להתיישב בארץ ישראל ללא הגבלות. צבאות ערב לא העניקו אפילו יום אחד של חסד והתחילו לתקוף בכל החזיתות.

במפקדת שדה מאולתרת רכנו מפקדים על מפות משורטטות בעפרון. מפקד נוסף נכנס בבהלה למפקדה.

יצחק: שמעתם את החדשות? הערבים תוקפים בכל החזיתות!

יגאל: כמובן, שמענו את החדשות. אתה לא שם לב מה אנו עושים? אנחנו מנסים לגבש אסטרטגיה ולהתחיל להתקדם...

יצחק: להתקדם? לאיפה, בדיוק? לים התיכון?

יגאל: אין לנו זמן לבדיחות! החבר'ה מחכים לפקודות...

יצחק: שימשיכו לחכות! תהיה רציונלי, חבר. חבל על הקרבנות שיהיו במלחמה כזו. המצב חסר סיכוי. הנה, (מוציא מכיסו חתיכת בגד לבן). הכנתי כאן דגל לבן לכניעה. בא נניף אותו ונגמור סיפור.

האם התנהלו שיחות כאלו בזמן יציאת מצרים, מלחמת המכבים ומלחמת השחרור? כנראה שלא, אך לעולם לא נדע. דבר אחד ידוע לנו: ההחלטות שהתקבלו היו שונות לחלוטין. התוצאות אף הן.

כנראה שהעם היהודי מתנהג לפעמים בצורה לא הגיונית. הוא לוקח סיכונים, סומך על ניסים ומחכה לנפלאות.

כדאי להפנים את המסר. לפעמים אנו חושבים קצת אחרת. האם ריבוי ילדים מהווה עול על המשק? אולי. אבל כדאי להביט על ההיסטוריה היהודית העשירה ולזכור: העם היהודי שרד עד עתה, למעלה מכל התחזיות ונגד כל הסיכויים. באותה דרך, הוא ימשיך לשרוד, לצמוח ולהתפתח.