את המשל הבא סיפר רבי שמחה בונים מפשיסחא:

שלושה אסירים ישבו יחדיו בבית הכלא: שני חכמים ואחד שוטה. בבית הכלא, שהיה ממוקם במרתף, שרר חושך במשך כל היממה, ואת מנת המזון היומית היו משלשלים להם דרך חור.

החכמים הצליחו להסתדר ולאכול גם באפלה המוחלטת, אבל השלישי שכאמור שוטה היה לא הצליח לעשות זאת. ראה זאת אחד מן החכמים והחליט לעזור לו: הוא גישש את דרכו אל הטיפש והחל להאכיל אותו כף אחר כף.

הדבר עלה לו במאמצים מרובים, ולבסוף פקעה סבלנותו והוא הרעים בקולו על החכם השני:

"אדוני, מדוע אינך מסייע לי? אינך רואה כי חברנו למאסר לא מצליח לאכול, וכי אנו צריכים להאכיל אותו?"

"אתה משקיע מאמצים רבים כדי להאכיל אותו" השיב החכם השני, "אבל אני משקיע בתחום אחר לגמרי: אני מחפש רעיון כיצד להרחיב את החור כדי שהאור יחדור והטיפש יוכל לאכול בעצמו..."

והנמשל: העזרה הטובה ביותר לאדם היא זו שמעמידה אותו על רגליו ומאפשרת לו להמשיך בכוחות עצמו, מבלי להזדקק לעזרה תמידית מן הזולת.

(מתוך "ילקוט משלים, סיפורים, אמרי חכמה" של אליעזר שטינמן).