אני אופה למשפחתי לחם ולחמניות טעימות מקמח מלא. הרבה אהבה נכנסת לאפייה שלי, שלא לדבר על כך שאני משתמשת במרכיבים הבריאים ביותר שאני מוצאת. לכן, כשבני אמר לי יום אחד, "אמא, אני רוצה שתקני לי לחמנייה לארוחת הצהרים שלי", לבי נשבר בלשון המעטה. הנה, בני מקבל לחמניות אורגניות מקמח מלא, ומה הוא רוצה? לחמנייה לבנה רגילה שקונים בחנות. אתם מסוגלים להבין את זה?

"כמובן", אתם אומרים לי, במיוחד כשאתם מגלים שהילד היושב לידו בכל בוקר באוטובוס של בית הספר מקבל לחמנייה לבנה קנויה. אפילו לא טרחתי להטיף לו, "אבל הלחמניות שלי טובות יותר. הן עשויות מן המרכיבים הטובים ביותר, הן בריאות, תוצרת בית, וכו'..."

למרות שבאמת רציתי לעשות זאת, אפילו לא טרחתי לתקוף את הלחמנייה הקנויה, באמירות כמו "אלה קלוריות ריקות, יש להן טעם של נייר דלוח, אמא שלו אפילו לא יודעת לעשות לחם!". כל שעשיתי היה לומר לו:

"שמעתי אותך. אני יודעת שאתה רוצה את הלחמניות מהחנות". (צעד ראשון, כפי שלמדתי בשיעורי ההורות שאני משתתפת בהם: תנו לבקשה תוקף. הכירו בה).

"אני אוהבת אותך ורוצה לתת לך את הטוב ביותר. זה מה שהכי טוב לך והלחמנייה מהחנות היא מה שהכי טוב לו. אני לא קונה לחמניות לבנות. נקודה". (צעד שני, כפי שלמדתי בשיעורי ההורות: הצהירו על כללי היסוד בלי לתת פקודות או לתבוע תביעות).

הוא לא הזכיר זאת שוב והנושא ירד מהפרק. אך כשמצאתי במאפייה לחמנייה מקמח מלא, דווקא קניתי לו אותה. (שלב שלישי, כפי שלמדתי בשיעורי ההורות: כשאתם יכולים להיענות לבקשה, עשו זאת).

כעת, אם נניח לרגע בצד את ענייני הלחם והלחמניות – הבקשה הזו והטיעונים שאני שומעת או רואה בכל יום ביחס אליה, על לרצות תמיד את מה שיש לאחר – ובכן, זה מדכא אותי. למשל, כשנשאר רק תפוח ירוק אחד במקרר ובני מתחיל לאכול אותו. בתי נכנסת להתקף זעם כי היא רוצה עכשיו את התפוח (היא לא רצתה בו לפני שהוא התחיל לנגוס בו). או שבתי מרימה צעצוע, בני זונח דווקא אז את עשרת הצעצועים האחרים שאתם שיחק ומחליט שהצעצוע האחד שיש לבתי הוא זה שאותו הוא רוצה. אתם מקבלים את התמונה. מדוע ילדים רוצים תמיד את מה שיש לאחר?

אני עושה הפסקה לרגע וחושבת על מה שאמרתי זה עתה. האם אנו המבוגרים טובים יותר בהקשר זה?

"למה הוא קיבל את הקידום ואת ההעלאה בשכר ולא אני?" "למה אני צריכה להיאבק עבור כל דבר ולה הכל בא בקלות כזו?" "האם ראית את המכונית החדשה שלהם? למה אני עדיין צריכה לנהוג בטרנטה הישנה הזו?" "חוץ ממני, כולם יוצאים לחופש".

האם טבעו של האדם לרצות תמיד את מה שיש לאחר ואף פעם לא להיות מרוצה עם מה שיש לו? בהתבסס על כך, כנראה שהתשובה היא "כן", אך האם אי אפשר לעשות כלום בקשר לכך? האם אף פעם לא נוכל להיות מרוצים ממה שיש לנו?

צעד ראשון:

מה שיש לי מתאים לי בלבד. מה שיש לאדם אחר מתאים רק לאותו אדם. התלמוד מלמדנו כי איש לא יכול לגעת בדבר המיועד לאדם אחר. אם אתה יודע כי רכושו של האדם האחר אף פעם לא מתאים לך, אזי מה יש לך לקנא בכלל?

צעד שני:

האם הדשא באמת ירוק יותר בעבר השני של הגדר? אין ספק שזה נראה כך, אך כמאמר הנביא, "כי האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב"1 (שמואל א', טז, ז). איש לא מכיר באמת את קשייו וסערות חייו של אדם אחר, ואני ערבה לך, שאילו הכרת את צרות שכנתך, אין ספק שלא היית רוצה להתחלף אתה.

התלמוד מספר כיצד הרב יוסף, בנו של רבי יהושע בן לוי, חלה מאוד. לבו חדל מלפעום והוא עבר מוות קליני. בדרך נס הוא שב לתחייה והתאושש לאחר שנשמתו עברה כבר את סף העולם הבא. שאל אותו אביו, "מה ראית?"

השיב לו הרב יוסף, ,ראיתי את העולם וכולו הפוך. העליונים היו למעלה ואלו שנמצאים למטה היו למעלה ".

העיר אביו, "ראית את העולם ברור ובהיר" (כלומר, את הדברים כפי שהם באמת ולא כפי שהם נראים לנו).

אילו יכולנו באמת להיכנס לנעליו של אדם אחר, בין שיהיו אלה מגפיים, נעלי עקב או פלטפורמות, היה לנו מאוד לא נוח בהן. הקב"ה נותן לכל אדם את מה שהוא זקוק לו בזמן שבו הוא זקוק לכך. אם אין לך דבר מסוים, משמע כי באמת, אינך זקוק לכך, ואם יש לך דבר מסוים, אזי פירוש הדבר כי קיימת תכלית לעובדה שהוא נמצא ברשותך.

צעד שלישי:

מלכתחילה, אין דבר שהוא באמת שלי. הכל שייך לאלוקים. אולי קשה לתפוס זאת, אך אני אומרת לך כי זה נפלא, במיוחד כשהפעוט שלך משתולל בזעם באמצע הסופרמרקט. ברגע שבו את הכי רוצה לקבור את עצמך באדמה מרוב מבוכה, שאי עינייך השמימה ואמרי בשקט, "זכור אלוקים, הוא לא שלי, הוא שלך ואני רק משגיחה עליו למענך. תוכל בבקשה לעזור לי עם זה?" עכשיו תוכלי לחייך בשלווה לכולם ולומר לכל מי ששואל, "הוא לא שלי, אני רק מטפלת בו". אני מבטיחה לך שהאגו שלך יחדל לעמוד בדרכך ותמצאי עצמך רגועה ושלווה ביחס לכל העניין. כמו כן, כשתראי את הפעוט של חברתך מתנהג כמו מלאך מושלם, לא יהיה לך במה לקנא, שכן אחרי ככלות הכל, גם הילד שלהם אינו שלהם! אז באמת, על מה יש כאן לקנא בכלל?