אתם יודעים מי הם – ילדים שמאבדים הכל: שיעורי בית, ספרי ספרייה, כפפות, ארנקים, כובעים, מעילים וצעיפים. המוטו שלהם הוא "היום זה כאן, מחר – איננו". להורים ולמורים, ילדים שמאבדים הכל הם מקור בלתי נדלה לתסכול, אך המתוסכלים מכל הם המאבדים עצמם. הם מאבדים את זמנם היקר וחפצים שיקרים להם.
כדי לזרות מלח על הפצעים, המאבדים אף מואשמים כבעלי תכונות אופי מפוקפקות כגון "רשלנות" או "עצלנות", כשלמעשה, כל שהם סובלים ממנו הוא מאבדן ריכוז זמני. היכולת להיות מאורגן ולזכור היכן שמנו דברים הוא תהליך שכוונה מודעת יכולה להשפיע עליו בצורה חלקית בלבד. כמובן שאנו יכולים ללמוד טריקים וכלים שישפרו את זכרוננו, אבל נטייתנו הטבעית לפעילויות הללו נקבעת על ידי תפקוד המוח. בדומה לכך, אנו יכולים להגביה את הציונים שלנו במבחני אינטליגנציה על ידי היחשפות לגירויים רבים – אבל זאת במידה מועטה בלבד. רמת המשכל שעמה נולדנו נשארת די קבועה. אנו יכולים לחזק גם תכונות אחרות על ידי מאמץ – ניתן לטפח את היצירתיות שלנו ולעודד כישרונות מסוימים, למשל – אבל רק במידה מסוימת. דרכי תפקוד טבועות הן אכן מוטבעות בנו. אנו נולדים עמן. ילדתך המאורגנת למופת מעולם לא לימדה את עצמה להיות כזו, היא פשוט נולדה כך. גם ילדך הסובל מסטרפוסימבוליה (היפוך אותיות ומספרים) אינו עושה זאת בכוונה, אלא המוח שלו עושה זאת עבורו. באופן דומה, הילד שתמיד שוכח דברים ומאבד אותם סובל משיבוש מזערי במוח – אין זו אשמתו!
מה זה אומר עבורך, כהורה? האם עליך פשוט לוותר על הניסיון לעזור לבנך הצעיר לעשות משהו שברור שאין הוא מסוגל לעשות? לא. קיימים, כפי שהזכרתי קודם, כמה טריקים שתוכלי ללמד את בנך הלא-מאורגן ושיסייעו לו להפחית את המקרים שבהם הוא מאבד דברים. ברם, ידע משמעו עוצמה. עכשיו שאת יודעת שהמוח הוא האחראי לנטייה הזו לאבד דברים, לא תופתעי אפילו כאשר הטריקים הטובים ביותר שלך לא יצליחו להניב תוצאות חיוביות תמיד. במקום לנסות להיות חכמים יותר מן המוח, יתכן שאסטרטגיה טובה יותר תהיה ללמד את ילדך לפצות על הליקוי שלו. הוא צריך לעבוד על כך באופן עקיף.
למשל, כאשר למבוגרים שנוטים לאבד דברים יש בני/בנות זוג או מזכירות מאורגנים להפליא, הם מתפקדים טוב יותר. אף שסביר כי לילדך אין אף אחד מן היתרונות הללו עדיין, הרי אפשר ללמד אותו כיצד לבקש עזרה או ליצור מערכות שתעזורנה לו למנוע ממנו לאבד דברים (בניגוד לניסיון לעזור לו לחזק רשתות זיכרון). למשל, הבה נאמר שלילד מסוים יש קושי להביא הביתה את דף שיעורי הבית שלו, ואז, אם הוא מצליח כבר להביאו הביתה, לרוב אינו זוכר לקחתו חזרה לבית הספר. יתכן שהמורה יוכל לפקסס את שיעורי הבית לאמא ושאמא תשלח לה את השיעורים המוכנים בפקס' חזרה. האם הדבר יעזור לנער לשפר את בעיית הזיכרון שלו? כמובן שלא! אך זה יעזור לו להשלים את שיעורי הבית שלו. זוהי דוגמא של עקיפת הבעיה. עבור דברים חשובים כמו שיעורי בית, גישה זו עשויה להיות טובה יותר מאשר לנסות לרפא דבר שלמעשה עשוי להיות נטייה לאבדן ריכוז זמני שלא ניתן לריפוי. עם זאת, אמא חופשייה להמשיך ולנסות, תוך שימוש באחד הדברים האחרים שילדה מאבד דרך קבע, כגון מעילים, תיקי בית ספר וכן הלאה, כמושא ניסיונותיה.
מדוע אלוקים נותן לנו רגעים כאלה, של אבדן ריכוז זמני, מלכתחילה? לעולם לא נדע, כמובן, אך סיבה אחת עשויה להיות היא, שנוכחות אי-השלמות יכולה לעזור לנו לעבוד על תכונות אופי כגון שיפוטיות או חוסר-סובלנות. במקום לצרוח על ילדינו על משהו שכלל אינו בשליטתם ושאינם אשמים בו, ביכולתנו ללמוד להכיר בכך שהבורא עושה אנשים מסוגים שונים, הניחנים בסוגים שונים של מעלות ושל חולשות. במקום לשפוט את הילד לחומרה כי "כל כך קל לזכור איפה שמים את המפתחות", אנו יכולים לעבוד על פיתוח החמלה והאמפטיה שלנו כלפי אלה שעבורם זה קשה. וכיוון שאלוקים שופט אותנו מידה כנגד מידה, יש לקוות כי נמצא עצמנו חווים יותר חמלה מצד הסובבים אותנו כלפי הפגמים המאוד-אנושיים שלנו עצמנו.
כתוב תגובה