"אני מתביישת ללכת עם הילדים שלי ברחוב!"

צפורה יקרה,

ילדיי גורמים לי למבוכה בפומבי. הם משתוללים ואני לא מצליחה לעשות כלום כדי להרגיע אותם. זה כל כך משפיל אותי. בטח אנשים חושבים שאני אמא גרועה מאוד. אני חוששת להיענות להזמנות לבתים של אנשים כי אני חוששת כיצד ילדיי יתנהגו כשנהיה שם. לפעמים אני אפילו פוחדת לקחת אותם למגרש המשחקים, למרות שאני יודעת שלצאת קצת יעשה להם טוב. אנא עזרי לי.

אמא במבוכה

אמא במבוכה יקרה,

נשמע לי כי יש כאן שני עניינים. האחד הוא תגובתך האישית להתנהגותם של ילדייך, והשני – הטיפול בהתנהגותם של הילדים.

(אך ראשית, ברצוני לציין כי קשה לומר מקריאת מכתבך אם תעלוליהם של ילדייך אכן פראים ולא ממושמעים במיוחד, או שהם פשוט מלאי אנרגיה ומתרגשים בקלות, אך חוץ מזה הם ילדים נורמליים לגמרי שמתנהגים לעתים בשובבות, מדברים בקול רם ובהתלהבות וכולי. חשוב לגלות כיצד מתנהגים ילדייך כשאת עצמך אינך בסביבה, למשל – בבית הספר, או בנוכחות מבוגר אחר. האם התנהגותם במקרים הללו טובה יותר מאשר כשאת נוכחת במקום, או שהתנהגותם בלתי מתקבלת על הדעת גם בנוכחות מבוגרים אחרים? אולי עלייך לברר איך מבוגרים אחרים, הרגילים לשהות במחיצת ילדים, רואים את התנהגותם של ילדייך כשאת אינך איתם? יתכן שציפיותייך גבוהות מדי, או שאת מצפה מהם להתנהגות שהיא מעבר לשלב ההתפתחותי של ילדייך).

ברור שתגובתך לתעלולים שלהם גורמת לך מידה ניכרת של כאב, בושה ובידוד חברתי. הנחתך היא, שכהורה, עלייך להיות מסוגלת לשלוט בהתנהגותם ולמנוע מהם לעשות שטויות, אך אין זה נכון.

להורים אין שליטה מוחלטת בהתנהגותם של ילדיהם. כשילדים גדלים, הם הופכים, או צריכים להפוך, ליותר ויותר אחראים להתנהגותם שלהם. משימתנו כהורים היא ללמד אותם מהי התנהגות רצויה, ולנסות להניע אותם להתנהג כיאות.

בשלב הזה, ילדייך הם "בשלבי עבודה", ועבודה הנמצאת בעיצומה אף פעם לא יכולה להיות מלוטשת כמו המוצר הסופי. נסי לא להיות כל כך קשה עם עצמך.

באשר לשליטה בהתנהגותם, הרי עלינו ללמד את ילדינו – כמיטב יכולתנו – כי התנהגות לא רצויה גוררת תוצאות לא נעימות. דוגמא לכך היא להפסיד משהו נכסף, כמו למשל, "היום לא תוכלי ללכת אתנו לפארק. תישארי בבית עם אבא / עם בייביסיטר". או "אם תריב עם ילדים אחרים בפארק היום, לא תקבל ארטיק כשנגיע בחזרה הביתה". זה מעביר את המסר הברור שהתנהגות מסוימת לא מקובלת עלייך וכי אינך מתכוונת להיאלץ לשאת אותה.

הרמב"ם, מלומד יהודי מימי הביניים, לימדנו שילדים מונעים בעיקר על ידי שכר ועונש (פירוש המשנה, הקדמה לסנהדרין פרק י'). זוהי תובנה חשובה לפסיכולוגיה של ילד. ילדים לא נולדים עם חוש אינסטינקטיבי לדעת מהי התנהגות נאותה. כדי שיגדלו להיות מבוגרים מחונכים ובעלי נימוסין טובים, הם זקוקים שיראו להם שוב ושוב איזו התנהגות היא נאותה, מקובלת ורצויה.