שאלה:

דומה כי הטקסט הבא, שמקורו לפני המבול, מצביע על כך שה' שגה במשהו, התחרט על כך והיה מופתע מהתרחשותו:

"וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו. ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים, כי ניחמתי כי עשיתים".1

אם אלוקים יודע את הסוף עוד לפני שהוא ברא את ההתחלה, מדוע הוא התחרט?

תשובה:

הנה לך מדרש2 שעוסק בנושא זה:

אפיקורס אחד שאל את רבי יהושע בן קרחה. אמר לו: אין אתם אומרים שהקדוש ברוך הוא רואה את הנולד?!

אמר לו: הן.

שאל אותו: והרי כתוב ויתעצב אל לבו3?!

אמר לו: נולד לך בן זכר מימיך?

אמר לו: הן.

אמר לו: מה עשית?

אמר לו: שמחתי ושמחתי את הכל.

אמר לו: ולא היית יודע שסופו למות?!

אמר לו: בשעת שמחה – שמחה, ובשעת אבל - אבל.

אמר לו: כך מעשה לפני הקב"ה."

רש"י, הפרשן הקלאסי, מצטט את מדרש הזה ומוסיף לו כמה מלות הסבר: "אף על פי שגלוי לפניו שסופן לחטוא ולאבדן לא נמנע מלבראן בשביל הצדיקים העתידים לעמוד מהם".

כוונתו הייתה, שאלוקים ברא את המין האנושי כיוון שהוא רצה בצדיקים. לכן הוא שמח כאשר ברא אותם. הוא ידע שיהיו אנשים רעים, כי לא יכולים להיות צדק בלי רשע, טוב בלי רע. אך כעת הגיע הזמן לשמוח. מאוחר יותר, כאשר הרשעים יקומו, יבוא זמן האבל.

אם תרצו להעמיק בכך קצת יותר, חישבו על הדבר הבא: האם אלוקים מעורב במעשה הבריאה שלו, או שהוא נמצא מעבר לו? מצד אחד, בהיותו בורא הכל מלא-כלום, עליו להיות לגמרי מעבר לכל מה שמכילה הבריאה. מצד אחר, עליו להיות כאן, עכשיו, בכל אירוע שמתרחש.

לכן אנו אומרים שהוא שני הדברים – בשפת החסידות, הוא בתוך כל הדברים, אך עדיין ממשיך לחבוק ולעטוף את כולם בו-זמנית. כדי להיות אלוקים, עליו, כביכול, להיות בעל תודעה כפולה:

עליו לראות דברים מבחוץ ומבפנים, בו-זמנית.

זה מה שהסביר רבי יהושע לאפיקורס: מצד אחד, ה' יודע הכל עוד בטרם הוא מתרחש. הוא נמצא מעבר לכל הדברים, ואין דבר שעשוי להשפיע אליו. בעת ובעונה אחת, הוא מעורב בכל אירוע של הסיפור תוך כדי התרחשותו. הוא נמצא שם קרוב, בתוך הצער והשמחה, בכאב וביופי שצומח מתוך הכאב הזה. שני האופנים נכונים ובשניהם נמצא אלוקים.4