קונטרס אחרון לסימן א

קונטרס אחרון לסימן א:א (ב)

וזה לשון הב"ילה כתב המרדכילו בשם ר"ח שצריך שיהא השוחט נאמן דלא חיישינן ביה שמא יאכיל נבלות וטרפות לישראל.לז וכתבלח שלא ידע מנין לו, כלומר דקיימא לן דסתם ישראל בחזקת כשרות הוא. ומדברי הרמב"ם פ"חלט דהלכות מאכלות אסורות נראה שסובר כדברי ר"ח, וכבר הביא הרב המגיד סמך לדבריו עכ"ל הב"י. וכתב על זה בדרכי משה,מ ואינו, דהרמב"ם לא קאמר אלא בשוחט לעצמו ומוכר לאחרים אבל בשאר שוחט לא קאמר, אמנם מכל מקום נראה לי בזמן הזה שכל אחד בודק הסכין לעצמו ואינו מראה לחכם שצריך שיהיה אדם כשר כדלקמן סי' י"חמא (דהרבה צריך ישוב הדעת ויראת שמים לבדיקת הסכיןמב) עכ"ל.

וז"ל הרמב"ם בפרק ח'מג אין לוקחין בשר מכל טבח אלא אם כן היה אדם כשר ומוחזק בכשרות הוא ששוחט לעצמו ומוכר לאחרים ונאמן, במה דברים אמורים בחוץ לארץ אבל בארץ ישראל בזמן שכולה לישראל לוקחים מכל אדם עכ"ל. והובא בטור וש"ע סוף סי' ס"ה להלכה. וכתב המגיד משנה כבר נתבאר בכיוצא בזה בחתיכת דג בפרק ג'מד והוא הדין לבשר. ובפרק ג' כתב הרמב"ם אין לוקחין גבינה וחתיכת דג שאין בה סימן אלא מישראל שהוחזק בכשרות, אבל בארץ ישראל כשהיתה רובה ישראלים לוקחים מכל ישראל שבה עכ"ל. וכן כתב בפרק י"אמה גבי יין. וכתב המגיד משנהמו שהרמב"ם למד כן מדתניא בפרק ב' דעבודה זרהמז שאין לוקחים דברים אלו בסוריא אלא מן המומחה, סבירא ליה להרמב"ם דלא אמרו סוריא אלא להוציא ארץ ישראל אבל כל שכן הוא חוץ לארץ, ואף ארץ ישראל בזמן הזה הרי היא כחוץ לארץ כמ"ש בפרק י"אמח עכ"ל.

ולפי זה מה שכתב הרמב"ם והוא ששוחט לעצמו כו', היינו בטבח שהוא הקצב דווקא, שאם אינו שוחט בעצמו אלא איש אחר שוחט לו והוא מוכר הבשר לאחרים נאמן אף על פי שאינו מוחזק בכשרות אלא בחזקת כשרות של סתם ישראל, שכיון שהשוחט יודע מכל הנבלות והטרפות שיצאו לו מתחת ידו הרי הוא מירתת למוכרו בחזקת כשרות פן יוודע הדבר על ידי השוחט כשישאלוהו, ודמי לדלקמן סי' ב' סעיף ד'.מט ואף על גב דבדאורייתא לא סמכינן אמירתת לחוד, וגם לא מירתת אלא כשבודקים אחריו כמ"ש שם,נ היינו בחשוד בודאי, אבל בסתם ישראל שהוא בחזקת כשרות אלא שאינו מוחזק לנו שהוא אדם כשר סמכינן אפילו בדאורייתא אהא דמירתת לשקר אף על פי שאין בודקים אחריו.נא אבל המוכר בשר ואינו קצב אלא לוקח מקצבים דעלמא, דמי למוכר חתיכת דג וגבינה ויין.נב

וכתב רמ"א בדרכי משה סי' קי"טנג שגם הטור שם ס"ל כהרמב"ם (דלא כש"ך שםנד), דסבירא ליה לרמ"אנה דמה שכתבו הטור ושלחן ערוך שם דאין לסמוך על החשוד דווקא, היינו לאכול עמו אם נתארח אצלו או ששיגר לו דורון, דבכהאי גוונא בסתם כל אדם שאינו חשוד אף על פי שלא הוחזק בכשרות מותר, כדתניא בסיפא דברייתא דלעילנו וכולן אם נתארח אצל בעל הבית מותר, ואמר ר' יהושע בן לוי שיגר לו בעל הבית לביתו מותר, מאי טעמא, בעל הבית לא שביק היתרא ואכיל איסורא (פירש"י שחנוונים שבסוריא חשידי דלא קפדי אלפני עור כו' ומזבני לישראל דברים שלקחו מן הנכרים אבל אינהו גופייהו לא אכלי איסוראנז עכ"ל, ולרמב"ם סוריא לאו דווקאנח) וכשמשדר ממאי דאכיל משדר ליה עכ"ל הגמרא שם. אבל אין לוקחין אף ממי שאינו חשוד אלא ממי שהוחזק בכשרות. וכן דעת הבית יוסף שםנט שהביא דברי הרמב"ם והמגיד משנה שם בלי שום חולק, ובשלחן ערוך שםס העתיק לשון הטור.

ומה שלמד כאןסא משם לשאר שוחט דעלמא.סב יש לומר שדעתו דגם בשוחט דמתא הנוטל שכר מכל בהמהסג יש לחוש שלא ידקדק יפה להיות זהיר בבדיקת הסכין ובבדיקת הריאה וימהר לשחוט ולבדוק הרבה בשביל הנאתו להרבות בשכרו או למהרו, כמו שחוששיםסד שיקח נבילות וטרפות מהנכרים וימכור לישראל בשביל הנאתו שישתכר הרבה ובמהרה, וגם אם יארע לו איזה קלקול בשחיטה וינבל או יטריף לא יגיד מיראתו פן יתחייב לשלם הואיל ונוטל שכר כמ"ש בחו"מ סי' ש"ו.סהואף על גב דלא חיישינן שמא אירע קלקול בשחיטה כדלקמן סי' ב',סו היינו בשוחט דאקראי, אבל בשוחט דמתא ברבות הזמנים אי אפשר שלא יארע לו פעם אחת (ומהאי טעמא נמי חיישינן שמא יאכיל נבלות וטרפות כמו שנתבאר לעילסז בשם המרדכי אף על גב דרוב בהמות כשרות עיין סי' ל"טסח).

ומה שכתב השלחן ערוך בסי' ב' סעיף ו' דפסול לעדות בעבירה של תורה אין צריך בדיקת סכין אף להרמב"ם, היינו בשוחט באקראי ובחנם שאין לחוש בו לכל זה.סט וגם יש לומר דדמי לשיגר לו דורון דממאי דאכיל משדר ליה. וכן לפי דעת רמ"אע דמשום דבזמן הזה אין מראין הסכין לחכם צריך שיהיה השוחט אדם כשר, צריך לומר דהא דפסול לעדות בעבירה של תורה אין צריך בדיקת סכין מיירי בשוחט באקראי במקום שאין שם חכם שהגיע להוראה,עא אבל בשוחט דמתא אף שבזמן הזה אין לנו תלמידי חכמיםעב מכל מקום תקנת חכמים שתקנו להראות סכין לחכםעג לא בטלה בדורות האחרונים, אלא משום שממנין על השחיטה אנשים כשרים ונאמנים זהירים וזריזים כדלקמן סי' י"ח סעיף י"ז:עד

קונטרס אחרון לסימן א:א (ג)

ומה שכתבעה חכמים וראוים לזה, היינו שהם שלמים בדעתם כשאר בני אדם השלימים בדעתם כמ"ש בשמלה חדשה,עו לאפוקי הנבהלים והנחפזים בדעתם, ומשום שצריך הרבה ישוב הדעת וכוונת הלב לבדיקת הסכין כמ"ש בשמלה חדשה שם. וכן מה שכתבעז שאין לו מחשבה טובה, היינו שאינו מיישב דעתו ומכוין לבו הטיב. אבל מי שבודק הסכין בכוונת הלב ואינו מרגיש כלום אף שיש מי שמרגיש אחריו, בוודאי שאינו מרגיש פגימה האוסרת מדינא,עח דהיינו שאוגרת כל שהוא אפילו חוט השערה, אבל אינה אוגרת שום דבר, היינו דמיא לסאסאהעט ואינה פגימה כדלקמן סי' י"ח,פ וזה שבדק כהלכה ולא מצא כלום על כרחך צריך לומר שזה שמצא אחריו לא מצא פגימה האוסרת מדינא, כי אי אפשר שתמצא פגימה האוסרת מדינא אחר בדיקה הראויה כהלכתה. דאם תמצי לומר שהראשון אין לו חוש ההרגשה בתולדה או שלא אימן את ידיו לכך, אם כן בדיקת הסכין אינה שוה לכל נפש מישראל אלא לפי תולדות בני אדם או לפי הרגל אמון ידיהם, אם כן נתת תורת כל אחד ואחד בידו,פא שהרי הכל שוחטין לכתחלה,פב כל אחד ואחד לפי חוש הרגשתו בתולדה או באימון ידיו, ומה שאצל אלו הוא נבלה ולוקים עליה אחרים אוכלים ממנה. ועוד אם אחד ישחוט בהכשר לפי הרגשתו ויבא אחר וימצא אחריו למה נאסור. ואין לומר שהרוב מרגישים בפגימה דקה בתולדה או באימון יד ומיעוטא איכא דאין מרגישים, ולפי זה צריך לבדוק כל שוחט אם הוא מרגיש (כמ"ש בשמלה חדשהפג) מדינא אף אם הוא מעוטא דלא שכיחא, כמו שצריך לבדוק אם הוא מומחה אף על גב דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, ולהרא"שפד הוא מעוטא דלא שכיחא. ובגמראפה וכל הפוסקים משמע בהדיא דאין צריכין לבדקו אלא אם הוא מומחה ומוחזק, דהיינו שישחוט ג' פעמים בפני חכם ולא יתעלף, אבל לא לבדקו בבדיקת הסכין, רק שיודע דיני בדיקתו כדלקמן בהג"ה וס"ב בהג"ה. וכל שכן אם ההרגשה פגימה דקה תלויה באימון יד כמו שהחוש מעיד על זה כל שכן דהוי בעי למבדקיה אם אימן את ידו לכך, ואם יוודע שלא אימן ידיו בפני אומן מומחה הוה לן למיסר שחיטתו אפילו בדיעבד, כי שמא הוא טועה בהרגשתו כמו שהחוש מעיד שאומנות זו צריכה לימוד שבקל יכול לטעות בה. וזה אינו כמש"לפו בשם הרמב"ם.פז אלא ודאי שהרגשת פגימה האוסרת מדינא היא שוה בכל נפש ואינה תלויה בתולדה ולא באימון יד, רק שהוא מומחה שיודע לבדוק כהלכה, ואם נמצא אחריו אינה פגימה אלא סאסאה. אלא שעכשיו שאין אנו בקיאים בדבר ואין אנו נוהגים לשחוט בסכין כזה אלא צריך שיהיה חלק לגמרי באמת צריך אימון יד וחוש ההרגשה הגדולה בתולדה בכדי שלא ימצא אחריו כלום על הסכין ויהיה חלק לגמרי, והיינו דוקא לכתחלה כמש"ל שם:

קונטרס אחרון לסימן א:א (ד)

וגם אין יודעים בו שהוא מומחה כו'. בריש חוליןפח תנן הכל שוחטין ושחיטתן כשרה חוץ מחרש שוטה וקטן שמא יקלקלו בשחיטתן, וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה. ופריך בגמרא הכל שוחטין לכתחילה ושחיטתן כשרה דיעבד (לכתחלה לא ישחטו הנהו דאיתרבו מהכל,פט דכל הכל רבוייא הואצ), ואיכא אוקימתי טובא,צא ורבינא אמרצב הכי קתני הכל שוחטין הכל מומחין שוחטין, מומחין אף על פי שאינם מוחזקים (שלא שחטו לפנינו ג' פעמים לראות אם יש בהם כח שאינם מתעלפין בשחיטה שיבואו לידי שהייה או אינו יודע לאמן ידו לכךצג), במה דברים אמורים (דחשיבי מומחיןצד) שיודעין [בו] שיודע לומר הלכות שחיטה, אבל אם אין יודעין בו שיודע לומר הלכות שחיטה לא ישחוט, ואם שחט בודקין אותו אם יודע לומר הלכות שחיטה מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור לאכול משחיטתו, חוץ מחרש שוטה וקטן דאפילו דיעבד נמי לא, שמא ישהו שמא ידרסו שמא יחלידו. וכולם ששחטו אהייא, אילימא אחרש שוטה וקטן, עלה קאי (מינייהו קא סליק), ואם שחטו מבעי ליה (מאי וכולן, משמע דקאי נמי אאחריני), אלא אשאין מומחין, בבודקין אותו סגי, דליתיה קמן למבדקיה. ואיכא דאמרי אמר רבינא הכי קאמר הכל שוחטין הכל מוחזקין שוחטין, מוחזקין אף על פי שאין מומחין, במה דברים אמורים ששחט לפנינו ב' או ג' פעמים ולא נתעלף, אבל לא שחט לפנינו ב' וג' פעמים לא ישחוט, ואם שחט ואמר ברי לי שלא נתעלפתי שחיטתו כשרה, חוץ מחרש שוטה וקטן דאפילו דיעבד נמי לא, שמא ישהו שמא ידרסו ושמא יחלידו. וכולן ששחטו אהייא, אילימא אחרש שוטה וקטן, עלה קאי, ואם שחטו מבעיא ליה, אלא אשאין מוחזקין, [והאמרת] בברי לי סגי, דליתא קמן דנשייליה. וכולהו אמוראי דאוקי מתניתין באוקימתי אחריתי מאי טעמא לא אמרי כרבינא, משום דלהך לישנא דאמרת מומחין אין שאינם מומחין לא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, להך לישנא דאמרת מוחזקין אין שאין מוחזקין לא לעלופי לא חיישינן עכ"ל הגמרא.

וכתב הרא"שצה בלישנא קמא דרבינא ואם שחט בודקים אותו כו' אבל לכתחלה אסור למסור לו על סמך שיבדקנו אחר שחיטה משום דלית ליה דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, ואי ליתיה קמן דלבדקיה או אישתלי ולא בדקיניה ואכיל איסורא קאכיל, הילכך לכתחילה אין מוסרים לו על סמך שיבדקנו אחר שחיטה דחיישינן דילמא משתלי ולא בדיק וקאכיל איסורא. וכולהו אמוראי דלא אמרי כרבינא משום דסבירא להו רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, ומוסרין לו לכתחילה לשחוט על סמך שיבדקנו אחר כך, משום דאי ליתא קמן סמכינן ארוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ושרינן ליה, וכן אי אישתלי ואכיל בלא בדיקה לאו איסורא קאכיל דסמכינן ארובא, הילכך לא חיישינן דילמא מישתלי,צו, מיהו אי איתא קמן לא סמכינן ארובא ואסור לאכול עד שיבדקנו עכ"ל הרא"ש בשם הגאונים.

אבל רש"יצז פירש רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ולא מבעיא למבדקיה, כלומר משום הכי לא אמרי כרבינא דאמר ואם שחט בודקים אותו, אבל אתחילת דברי רבינא דאמר במה דברים אמורים שיודעים בו כו'צח לא פליגי, וכולהו סבירא להו הכי דלכתחלה לא ישחוט כו'. וכן כתב בהדיא באור זרועצט העומד בשיטת רש"י בכל מקום,ק וזה לשונו דדוקא בדיעבד שכבר נשחטה סמכינן אף על גב דאיכא השוחט קמן לא בעי למיבדקה, אבל לכתחלה לא שבקינן ליה למישחט עד דבדקינן ליה, דכל היכא דאיכא לברר לא סמכינן ארובא עכ"ל. וכן כתב הטור בשם בעל העטור,קא והם היש אומרים שבהג"ה.

ואנו נוהגים לתפוס ב' הקולות, שמוסרין לכל אדם לשחוט ואין בודקין אותו לא לפני שחיטה ולא לאחריה.קב וכתב בדרכי משהקג שטעם המנהג הוא משום דבזמן הזה המנהג שכל אחד נוטל קבלה ואין שכיח כלל שלא יטול קבלה והוי כמעוטא דלא שכיחא דלא חיישינן ליה כלל עכ"ל.

והנה הרשב"אקד והר"ןקה הביאו ראיה לקבלת הגאוניםקו מדאמרינן בגמרא כולהו כלישנא קמא דרבינא לא אמרי רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן וכלישנא בתרא לא אמרינן לעלופי לא חיישינן, ומדלא אמרינן נמי לשאין מומחין לא חיישינן כי היכי דאמרינן לעלופי לא חיישינן שמע מינה דלאו כי הדדי נינהו, דלשאין מומחין חיישינן ובדקינן ליה כל היכא דאיתא קמן, ולעלופי לא חיישינן כלל ואפילו אי איתא קמן לא צריך לשיוליה, והטעם משום דהעלוף הוא דבר שאינו מצוי כן כתב הרשב"א בחדושיו.קז

ומשום הכיקח סמכינן לכתחלה ארובא דרוב המצויין אצל שחיטה מוחזקים הן, כלומר שכבר שחטו פעמים רבות בפני חכם קודם ששחטו בפני עצמן, כן כתב בדרכי משה.קט ומשום הכי כתב שם דזה אינו מועיל אלא לאחרים שסומכים על הרוב אבל הוא עצמו לא ישחוט בפני עצמו עד שישחוט ג' פעמים בפני חכם כו', כמו שכתב כאן בהג"ה, והוא מדברי הרמב"ם:קי

קונטרס אחרון לסימן א:א (ה)

אם הוא מומחה ויודע כו'. והטעםקיא פירש הר"ןקיב דנהי דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן מכל מקום מיעוט שאינן מומחין שכיח טובא, וה"ל כטרפות דריאה דכל היכא דאיתא קמן בדקינן לה מהאי טעמא ולא סמכינן ארובא וחזקה, אבל למעוטא דלא שכיח לא חיישינן ולא בעי למיבדק כלל, כמו שאין צריך לבדוק אחר כל הי"ח טרפות דלקמן סי' ל"ט, לבד מסרכת הריאה משום דשכיחי טובא כדלקמן סימן ל"ט.קיג והרשב"אקיד בשם הרמב"ןקטו פירש הטעם משום דקיימא לןקטז בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה, והיה בדין שלא תצא מחזקתה אלא בידיעה ודאית ולא נסמוך על הרוב,קיז אלא משום קולא דבהמה לא אתרעי שהרי שחוטה לפניךקיח סמכינן ארובא, ודי אם נסמוך בכך היכא דליתא קמן עכ"ל. והרא"שקיט כתב הא דסמכינן ארוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ולא אמרינן סמוך מעוטא דאין מומחין לחזקה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ואתרעי ליה רובא,קכ משום דמעוטא דאין מומחין לא שכיח,קכא ואפילו לרבי מאיר דחייש למעוטאקכב למעוטא דלא שכיח לא חייש, והוא הדין לרבנן אף על גב דאיכא חזקה בהדה.קכג ולהר"ן דסבירא ליה דמעוטא דאין מומחין שכיח, הא דלא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה, הטעם הוא כמ"ש במשמרת הבית דף ז' ע"ב משום דאף מאותו מעוט שאין מומחין יש שלא יקלקלו בשחיטתן, וכיון שכן נמצאו המקלקלים מיעוטא דמיעוטא ולמיעוטא דמיעוטא לא חיישינן ואפילו לרבי מאירקכד עכ"ל.

ואם אי אפשר לבדקו כגון שאין שם מי שיודע לבודקו, מוכח ברא"שקכה שאסור ליתן לו לשחוט לכתחלה, שלא התירו ליתן לו לכתחלה אלא על סמך שיבדקנו ולא כשאין שם מי שיבדקנו. אבל לפי דעת הר"ן דמדמי לה לבדיקת הריאה יש להתיר, כמו שהתירו בריאה כשאי אפשר לבדוק, כגון בהמה המסוכנת ששוחטים אותה ביו"טקכו אף שאין שהות ביום להפשיטה ולהוציא הריאה ולבדוק אלא שיש שהות לאכול כזית מבית טביחתה בלא הפשט ובדיקה דשרינן ליה למיכל בלא בדיקה,קכז כדשרינן החלב בחייה בלא בדיקה כיון דאי אפשר למיכל בבדיקה כמו שכתב הר"ן.קכחואף דמסוכנת לא הכשירו אלא משום הפסד,קכט הכא נמי איכא הפסד בבהמה העומדת לאכילה ש[אם] לא נתיר לו לשוחטה הרי מפסידין אותה הימנו. מיהו אם אפשר להמתין עד שיבוא חכם ויבדקנו או להוליך הבהמה אצל שוחט מומחה הבדוק אין להקל. וכן פסק בשמלה חדשהקל שאין להקל אלא לצורך גדול, שאז יש לסמוך על היש אומרים שבהג"ה.קלא ונפקא מינה האידנא שנוטלים קבלה למי שאחר כך הניח ועזב מלאכת השחיטה זמן רב שצריך לחזור ולבודקו כמו שיתבאר לקמן:קלב

קונטרס אחרון לסימן א:א (ו)

ומומחה בהלכות שחיטה. ברמב"םקלג וטור לא כתבו ומומחה בהלכות שחיטה אלא בפני חכם בלבד, ורמ"א כתבו לאשמועינן דלא בעי חכם שהגיע להוראה אלא שהוא חכם בהלכות שחיטה ומומחה בה שיכיר וידע בו שהוא רגיל וזריז שלא יתעלף, אלא שלענין המנהג שנהגו לטול קבלה בעינן דווקא חכם שהגיע להוראה, לפי שעכשיו נוהגים לאכול משחיטת כל אדם בלי בדיקה אם הוא מומחה ויודע הלכות שחיטה,קלד משום שבודקים אותו בשעה שנוטל קבלה, ולזה צריך חכם שהגיע להוראה כי הוא יודע לנסותו היטב. וכן כתב התבואות שורקלה בשם תשובת מהר"מקלו שתקנו הקדמונים בחרם שלא ישחוט ויבדוק שום אדם אם לא ינסהו הרב. וכן כתב הט"זקלז שאותם הנוטלים קבלה מן השוחטים המומחים בשחיטות לחוד שאינן חכמים בלאו הכי לא יפה הם עושים עכ"ל. ומיהו מלשון הט"ז משמע שלא בא למעט אלא אותם שאינם חכמים כלל בלאו הכי רק בשחיטות לחוד, אבל לא בעינן שהגיע להוראה. וגם רמ"א שכתב אלא אם כן נטל קבלה לפני חכם, אפשר דהיינו חכם שהזכיר תחלה שהוא חכם בהלכות שחיטה, וכן הוא בהדיא בדרכי משהקלח דסגי מאיזה מומחה. והקדמונים אפשר שלא תקנו אלא לבני מדינתם, כמו תקנות רבות הכתובים שם שלא נתפשטו במדינות אלו ולא קבלו עליהם כמו המעשרקלט וכיוצא בו עיין שם,קמ (וד"מ) ולשון רמ"א ב[דרכי] משהקמא שטרח למצוא טעם למנהג מלשון הרמב"םקמב ולא הביא תקנת הקדמונים בחרם.קמג וכ"מ מלשון הט"ז שתלה הדבר בעצמו ובדקדוק לשון רמ"א שהנוטלים קבלה מן השוחטים לא יפה הם עושים, ולא כתב שעוברים על חרם הקדמונים, מכלל שלא נתפשט אז בימיהם עדיין תקנה זו בחרם ככתבה וכלשונה ליטול מן הרב דוקא. וכן משמע גם כן מלשון (רמ"א) [רש"לקמד] שבש"ך ס"ק כ"ח.קמהוכן הוא בהדיא בפסקי מהרא"י סי' קע"ז.קמו ותדע שהרי רמ"א וט"ז כתבו חכם סתם ולא הרב דוקא, ובדרכי משהקמז משמע בהדיא דסגי מאיזה מומחה. רק אחר כך נתפשט כן המנהג.קמח ומזה בא קלקול גדול שנותנים קבלה לכל הפושט יד ואין מכירים אותו אם יראת ה' על פניו והרב נכנס עמו לפנים משורת הדין כמ"ש בשמלה חדשה.קמטוהיה ראוי להחזיר הדבר ליושנו ליטול קבלה מן השוחטים החכמים בלאו הכיקנ גם כן כמו שכתב הט"ז, דהיינו שיש לו לב להבין ולהורות בכל אשר ילמוד, אף שאינו עוסק להבין ולהורות אלא בהלכות שחיטה ובדיקה מפני שאינו קבוע להוראה, והוא יודע לנסותו היטב כמו הרב הקבוע להוראה, מאחר שבהלכות שחיטה ובדיקה הוא חכם כמותו או יותר ממנו, והוא מכירו ויודעו אם יראת ה' על פניו מאחר שלמדו מלאכת השחיטה והתעסק עמו ימים רבים. אלא לפי שאין השוחטים החכמים בלאו הכי מצויים כל כך על כל פנים נכון הדבר לתקן שלא יתן הרב קבלה אלא למי שמכירו ויודעו אם יראת ה' על פניו כמ"ש לעיל.קנא

ואם שחט אחד בלי קבלה כתב התבואות שורקנב בשם האורח [מישור]קנג דדינו כעובר על תקנת הקהל דלקמן סעיף י"א שיש אוסרין שחיטתו אם עשה כן במזיד,קנד ולפי מ"ש שם בשם הפרי חדשקנה להקל בהפסד מרובה הוא הדין הכא, ואפילו בלא הפסד מרובה יש להקל בשל אחרים שלא ידעו שלא נטל קבלה שאין לגעור בהקנו כלל, ולא דמי לדלקמן סעיף י"אקנז שהכל יודעים מתקנות הקהל וראוי לגעור בהםקנח כמו שיתבאר שם בשם הפרי חדש. ואין להקשות אם כן מה הועילו חכמים בתקנתם שתקנו ליטול קבלה מאחר שמכשירים שחיטתו בלא נטילת קבלה בדיעבד,קנט יש לומר שהועילו שעל כל פנים אין אוכלים משחיטתו אם לא ינסהו הרב, ואם לא נסוהו בתחלה ינסהו בסוף, ואם אין שם מי שינסהו אסור לאכול משחיטתו מחמת תקנה זו אף על גב דשרי מדינא כדלעיל.

ובתשובת חוות יאירקס הקיל לצורך שמחת יו"ט למי שלא נטל קבלה לשחוט לפני שוחט מומחה שעומד על גביו רק שאינו יכול לשחוט בעצמו מפני שהוא חולה. והתבואות שורקסא כתב עליו שלא היה למראה עיניו חרם הקדמונים, ואי סבירא ליהקסב דהחרם לא היה בעומד על גביו אם כן אפילו בלא דחק הוי ליה להתיר עכ"ל. וכ"מ בהדיא מלשון רמ"א שאין צריך ליטול קבלה אלא לשחוט בינו לבין עצמו, שהרי תולה הטעם למנהג נטילת קבלה, כמו שכתב הרמב"םקסג מי שיודע הלכות שחיטה לא ישחוט בינו לבין עצמו עד שישחוט בפני כו', וכמ"ש בדרכי משה,קסד וכ"מ ברמ"א סעיף ג' ובש"ך שם ס"ק ט"ו וכמו שיתבאר לקמן שם.קסה וכן המנהג פשוט שאוכלים העופות שמתלמד עליהם השוחט לשחוט בפני המלמדו אומנות השחיטה.קסו וכן מוכח מסתימת כל האחרונים שלא כתבו חדוש דין זה להשליך אלו העופות לכלבים אף על פי שהם כשרים רק שנשחטו קודם נטילת קבלה מהרב.

אבל מה שנוהגים עוד ומעשה בכל יום שמי שהוחזק בפני רבו באומנות השחיטה יפה רבו משלחו בכמה מקומות בעיר לשחוט ואינו עומד על גביו כלל לא אתי שפיר, אלא לפי מ"ש לעיל שתקנת הקדמונים לא נתפשטה במדינות אלו ככתבם וכלשונם מימי הראשונים, רק שמקרוב נהגו כן ליטול קבלה מן הרב דוקא ומתחלה היה המנהג ליטול אף מחכם ומומחה בהלכות שחיטה לבד, אם כן יש לומר שלא נהגו כןקסז אלא כשהשוחט נפטר מרבו והולך לשחוט בפני עצמו, אבל לא בעירו אצל רבו ורבו משלחו לשחוט שאימת רבו והשגחתו עליו בצאתו לשחוט ובבואו על כל מה שצריך להשגיח ולדרוש ולחקור על בדיקת הסכין ועל כל מה שאירע לו בשחיטה. וכן בבדיקת הריאה:

קונטרס אחרון לסימן א:א (ז)

ומכל מקום בדיעבד אין לפסול הקבלות שנתנו בשכר כדין נוטל שכר להעיד שעדותו בטילה,קסח שזהו כנוטל שכר לילך לראות איזה ענין שיהיה אחר כך עד בדבר שאינו חייב לילך לראות בחנם אלא אם כבר ראה חייב להגיד,קסט ואפילו לא נטל השכר לפני הליכתו מותר לטול אחר כך שכר הליכתו, כן כתב התבואות שור.קע

אבל באמת אין הנדון דומה לראיה, דשאני התם שהוא דבר הרשות, אבל זה שבא לשחוט כמצות התורה ואנו אוסרים לו השחיטה עד שיבדקוהו אנו מחוייבים לבדקו בחנם, כמו שאנו חייבים לראות טרפות ובכורות ולבדקן ולדון בין איש לרעהו הכל בחנם אף על פי שיש בהם טורח רב (בכורות כ"טקעא וברא"ש שםקעב), וילפינן בגמראקעג מקרא דכתיבקעד ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה', מה אני בחנם אף אתם בחנם, והרי מצות השחיטה בכלל החוקים והמשפטים.קעה ולא אמרינן לא לשחוט ולא ליכול, כמו ראיית טריפות דלא אמרינן דלא ליכול. ואפילו נתינת הקבלה שאינו אלא תקנה או מנהג בעלמא,קעו מכל מקום כיון שאין מניחים לשום שוחט לשחוט בלעדה אנו חייבים ליתנה בחנם לראויים לה שיוכלו לקיים מצות התורה. ולא דמי לעידי הגט שמותרים לטול שכר הליכה לראותקעז אף שאי אפשר לו לגרש בלעדה, לפי שגם בגט חכם המסדר חייב הוא לסדר, שהסדור הוא למוד הוראה איך לגרש,קעח והוא בכלל למדתי אתכם כו' כאשר צוני כו', אבל העדים אינם מלמדים ומורים כלום.קעט אבל בנתינת קבלה אין צריך לומר שאסור לטול שכר בעד טורח הבדיקה אם הוא מומחה וראוי לשחוט שזהו בכלל למדתי אתכם כראיית בכור וכיוצא בהן, אלא אפילו העדות שמעיד עליו אינו דומה לעדות הגט אלא הוראה הוא שמורה לעם שמותר לאכול משחיטתו לפי שבדקו ומצאו מומחה, והרי זה כהתרת בכורות ממש וכשאר הוראה שמורה לעם האסור והמותר לעשות ולאכול.

וגם שכר החתימה אינו היתר כלל, שאף שאמרו רז"לקפ שהדיין יכול ליטול שכר בעד חתימה על הפסק, היינו אם נוטל הפסק להיות בידו למשמרת לפי שאינו רוצה לכופו עכשיו לקיים הפסק שכך יפה לו, אבל אם נוטל לראיה לפני המנהיגים שיכופו לקיים הפסק חייבים הדיינים לחתום בחנם אם אינו שכר בטלה דמוכח כדלקמן, כמו שחייבים לטרוח ולכוף בעצמם לקיים הפסק אם יש לאל ידם בחרמות ונדוים ולצוות לשוטרים,קפא שזהו עיקר מצות הדיינים כמו שכתובקפב שופטים ושוטרים כו'. וגם כל המצות חייב אדם לעשות בחנםקפג כמו הזאה וקדוש בפרק ד' דבכורותקפד והשבת אבידה ולהציל עשוק מיד עושקוקפה אין לך מצוה רבה כזו שזהו עיקר מצות הדיין לכוף לקיימו כמ"ש בטור חו"מ סי' א', וכל טצדקי דמצי למיעבדקפו מיחייבי בחנם. ולא דמי לשוטרים שלא צוהו הכתוב להיות שוטר אלא שוטרים תתן, אבל צוה להיות שופט שנאמרקפז בצדק תשפוט, לכן צריך להיות בחנם, אם כן כל מה ששייך לשופט ולא לשוטר כגון לצוותם צריך להיות בחנם אפילו על ידי טורח. וחתימתו שעל הקבלה היא גם כן הוראה שמורה לעם שבעיר אחרת שאינם יודעים ואינם שומעים ממנו בעל פה אם מותר לאכול משחיטתו של זה, ואם היו שואלין ממנו איזה הוראה חייב להשיב להם במכתב בחנם והם ישלמו שכר הסופר והוא יחתום בחנם, שטורח החתימה אינו רב מטורח הלמוד בעל פה. ואם כן זה השוחט שבא להיות שוחט בעיר אחרת נעשה שלוחם וישאל בעדם אם מותר לאכול משחיטתו וחייב לחתום להם בחנם.

ואם עבר ונטל דינו כנוטל שכר לדון שדיניו בטליםקפח אף אם דן דין אמת לאמתו, שקנסוהו לבטל מעשיו הואיל ועבר על מה אני בחנם אף אתם בחנם כמו שכתב הר"ן בסוף פרק ב' דקדושין,קפט ולא משום חשדא. וכן בהתרת בכורות אין שוחטין על פיו עד שיתיר חכם אחר כדלקמן סי' שי"ב,קצ והוא הדין הכא אין לאכול משחיטתו עד שיבדוק חכם אחר אם הוא מומחה, דלכולי עלמא לא אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן היכא דאיתא קמן כדלעיל.קצא אם לא שהוא שכר בטלה דמוכח,קצב כגון שמניח כל עסקיוקצג ואין לו עסק אחר רק לדון ולהורות, ונוטל שכר מבעלי דינין,קצד הרי שכר הקבלות הוא כשכר הוראות, ואין בהם איסור דאורייתא משום מה אני בחנם כו' אלא מדרבנן משום חשדא.קצה הילכך אין לפסול שחיטתו בדיעבד אם אין כאן חכם שיבדוק שנית בחנם, דהא בדיקה זו אינה מדאורייתא אלא מדרבנן לכתחלה, דהא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, וכיון שנבדק כבר אלא דחשדינן ליה לבודק שמא לא בדקו יפה הוי ליה ספיקא דרבנן ולקולא. אבל לכתחלה אין ליתן לו לשחוט, שאין עושין ספק דברי סופרים לכתחלה וכמ"ש באו"ח סי' י' עיין שם במגן אברהם ס"ק י"א.קצו וכן אם נבדק אחר זמן ונמצא שאינו יודע אין לאסור שחיטתו למפרע כדין מי שלא נטל קבלה כדלקמן בהג"ה, משום דחשדא זו שחשדינן ליהקצז שנוטל שכר הוא מדרבנן, דמדאורייתא אוקי גברא אחזקתיה דכל ישראל בחזקת כשרות הםקצח ואינם חשודים להעיד שקר ולהכשיל רבים בתורה ובנטילת שכר לא הורע חזקתו אלא מדרבנן כמ"ש סי' י"חקצט בשם הרמב"ם,ר ואם כן מדאורייתא כשרה שחיטתו למפרע, ומדרבנן אין לאסור משום דהוי ספיקא דרבנן דשמא לא אירע לורא כמו שיתבאר לקמן,רב וכהאי גוונא אשכחן בכללי ספק ספיקא דלקמן סי' ק"י:רג

קונטרס אחרון לסימן א:ב (ח)

והנה מלשון הגהות מיימוניותרד בשם סמ"גרה והגהות אשר"ירו בשם ר"ת ודרכי משה וש"ך ריש סי' כ"ג מוכח בהדיא דאפילו לכתחלה אין צריך השוחט לידע כל חלוקי הדינים. ולפי זה מה שכתב השלחן ערוך אין צריך לידע כו' לא קאי אדלעילרז דווקא אבל אם הוא לפנינו צריך לבדקו כו' דהיינו לבודקו להתיר לאכול משחיטתו לפי שעה, אלא אפילו השוחט עצמו אין צריך לידע כל חלוקי הדינים אלא שישאול כל מה שיסתפק לו. ואדרבא זה נכון יותר בדורותינו אלה שכל שוחט ישאל ספיקותיו מחכם המורה ולא יורה בעצמו מתוך ספרי שו"ב שהן הלכתא בלא טעמא, ואסור להורות שום הלכה אם אינו יודע טעמה היטב,רח כמו שאמרו רז"לרט התנאים מבלי עולם שמורים הלכה מתוך משנתם, ובפרט ספרי בדיקות החדשים אשר בהם כמה וכמה דברים משובשים, ולפעמים נותנים גם כן טעם לפגם בהלכות הערוכות בתלמוד כידוע לכל חכם לב, על כן אם בדורות אלה לא ישים השוחט לבו לחזור כל חלוקי הדינים שבספרי הבודקים רק שיודע הלכות שחיטה דלקמן בהג"ה דבר דבור על אופנו כראוי, וכן בהלכות בדיקות הריאה יהא יודע כל הדינים השכיחים ורגילים לבוא, ועל השאר יהיה מסתפק ושואל ולא יורה מעצמו תבוא עליו ברכה.

והתבואות שוררי כתב דהאידנא שכל הדינים סדורים לפניו ואינו זוכרם אנו רואים שאינו בקי במה שלמד ויוחלף לו כשר בפסול, וגדולה מזה מצאתי בספר בית היללריא באחד שלא ידע הרמז על אורך הסכיןריב והעבירוהו, ובוודאי הטעם הוא שכיון שהרמז מבואר בשחיטות והוא לא ידע אם כן אינו שוקד עליו ללמוד עכ"ל התבואות שור. והפרי חדשריג חולק על הבית הילל דכיון שבקי בדינים אף שאינו בקי ברמזים אינו מעלה ומוריד. וטעמו ונמוקו עמו, דמה שכתב התבואות שור אינו שוקד על למודו, זה אינו, דהא חזינן שבקי בדינים מפני ששם לבו עליהם לזוכרם ועל הרמזים לא שם לבו כלל, ואם כן הוא הדין בחלוקי דינים שאינם מעיקרי הלכות שחיטה דלקמן בהג"ה אם לא שם לבו עליהם לזוכרם מפני שיש בו דעת לשאול כל הספיקות אין עליו עון אשר חטא, רק שלא יאמר על האסור מותר כדלקמן.ריד וכ"מ סתימת לשון רמ"א בדרכי משה ריש סי' כ"ג וש"ך שםרטו דאף האידנא דינא הכי, דלא כתבואות שור:

קונטרס אחרון לסימן א:ב (ט)

מיהו היינו דווקא שאומר על האסור שמותר לעשות כן לכתחלה, דאז חיישינן דלמא אירע שעשה כן לכתחלה, אבל אם יודע שאסור לעשות כן לכתחלה אלא אומר שבדיעבד אם עשה כן כשר יש מקום לומר שאין לאסור שחיטתו בדיעבד, דכיון שיודע שאסור לעשות כן לכתחלה הרי הוא נזהר מעשות כן ברצונו, ואין לחוש אלא אם אירע שנעשה כן במקרה שלא ברצונו והתיר ולהא לא חיישינן, דחזקה על בן דעת שאין קלקולי שחיטה יוצאים מתחת ידו במקרה, אלא אם כן נתכוין לכך או שלא השגיח, דכל בן דעת משגיח בעת שחיטה כדלקמן סי' ב',רטז וזה שיודע שאסור לכתחלה אין לחושדו שלא השגיח על זה כלל שהרי הוא בחזקת כשרות (עיין תבואות שורריז):

קונטרס אחרון לסימן א:ד (י)

והפרי חדשריח השיג על הש"ךריט וכתב דאפילו נמצא בשוק שרוב ישראל מצויים בו ואפילו כל בני השוק הדרים בו הם ישראל אלא שהעיר בכללה הם רובה נכרים ודרך הנכרים עוברת בשוק זה של ישראל אזלינן בתר רוב העיר ולא בתר רוב המצויים בשוק, דקיימא לן רוב וקרוב הלך אחר רוברכ אפילו בקורבה דמוכח כדלקמן סי' קכ"ט סעיף י"ח. ומה שכתב השלחן ערוך כאן להתיר במקום שרוב ישראל מצויים, היינו בשכונה המיוחדת לישראל שאין דרך הנכרים עוברת ומפסקת בתוכה, שאף על פי שאין דלתותיה ננעלות בלילה הרי זה כעיר בפני עצמה, ואף על פי שרוב העיר בכללה הם נכרים לא אזלינן בתר רוב העיר אלא בתר רוב השכונה, כיון שהיא כעיר בפני עצמה, הואיל ואין דרך הנכרים מפסקת ועוברת מהעיר לתוכה כדלקמן סי' קכ"ט סעיף י"א, אבל כשדרך הנכרים עוברת ומפסקת בתוכה אזלינן בתר רוב העיר הואיל ואין המיעוט מיוחד ומובדל מהרוב להיות כעיר בפני עצמה או מקום בפני עצמו כגון בית או חצר שאין דרך הרבים עוברת בתוכה.

אבל לשון הש"ע לא משמע הכי, וכן משמע מסתימת לשון הרשב"ארכא והר"ןרכב וטור ושלחן ערוך ח"מ סי' רנ"טרכג כדעת הש"ך, דאזלינן בתר רוב מצויין במקום שנמצא בו אף על פי שאינו מקום מיוחד ומובדל בפני עצמו, וכן פסק התבואות שור.רכד ואף על גב דרוב וקרוב הלך אחר הרוב, הכא כיון דרוב המצויין במקום שנמצא בו הם ישראל הא איכא רוב וקרוב, שאף שרוב העיר נכרים כיון שאינן מצויין במקום הזה אינן עולים בחשבון להיות רוב נגד מיעוט ישראל המצויין, לפי שכל אותן שאין מצויין במקום זה כמאן דליתנהו דמי, ולא איכפת לן כלל במה [ששרוים] ודרים בעיר כיון שאינן מצויין במקום הזה והמצויים הם רוב ישראל. וכן ברוב נכרים מצויים. ולא אמרינן רוב וקרוב הלך אחר הרוב אלא כשאין ידוע רוב המצויים במקום שנמצא בו.

(או אפילו ידוע רוב המצויים אלא שהוא דבר שאי אפשר לתלותו בכל אחד ואחד מהמצויים שם כדי ש[נ]לך אחר רוב המצויים, כגון חלל שנמצא נופל בשדה ולא נודע מי הכהורכה ואין העיר הקרובה אל החלל מביאה עגלה ערופה, אלא אם כן יושבת בין ההרים שאין עוברי דרכים מצוים לעבור דרך שם, אבל כשאינה יושבת בין ההרים תלינן בעוברי דרכים שהם רובא דעלמא,רכו ולא ביושבי העיר הקרובה אפילו נמצא סמוך לעיר במקום שבני העיר מצויים בו יותר מעוברי דרכים, ולא אזלינן בתר רוב המצויים, לפי שהוא דבר שאי אפשר לתלותו בכל אחד ואחד מהמצויים כדי ש[נ]לך אחר רוב המצויים שהרי רוב ישראלים אינם רוצחים, אלא דפריש חד מינייהו וקטיל ובעי למימר כל דפריש מרובא פריש,רכז [ו]משום הכי אזלינן בתר רובא דעלמא ולא בתר רוב המצויים כאן, כיון שהמצויים כאן אין כולם ולא רובם רוצחים אלא דפריש חד מינייהו וקטיל וכל דפריש מרובא פריש,רכח ורוב המצויים כאן הם מיעוטא דעלמא ומה לנו במצויים כאן שאינם רוצחים, שאנו על הרוצח באנו לידע מי הוא ואיזהו, וכיון שרוב המצויים כאן בודאי אינן רוצחים לא אזלינן בתר רוב המצויים אלא בתר רובא דעלמא.רכט

וכן גנבים שפתחו חבית של יין בשכונה של ישראל שאם רוב העיר נכרים ודרך הנכרים מפסקת ועוברת בשכונה זו היין אסור כדלקמן סי' קכ"ט סעיף י"א, משום דאזלינן בתר רוב העיר ולא בתר רוב השכונה אף על פי שרוב המצויים בה הם ישראל, הואיל ורוב המצויים בה אינם גנבים אלא דפריש חד מינייהו וגנב משום הכי אזלינן בתר רוב העיר משום דכל דפריש מרובא פריש, אלא אם כן ידוע שרוב גנבי העיר הן ישראל. וכן בנגנבו גדייו ותרנגוליו דהכא אזלינן בתר רוב גנבי העיר (כמ"ש רמ"א. וכ"כ פמ"גרל בשם הש"ךרלא) ולא בתר רוב המצויים במקום שנמצאו, כיון שרוב המצויים אינם גנבים. ואפילו בנאבדו לא אזלינן בתר רוב המצויים במקום שנמצאו אלא כשמכירם שהם שלו, אבל המוצא בשר שאינו שלו במקום שרוב ישראל מצויים אזלינן בתר רוב המוכרים בשר שבעיר כדלקמן סי' ס"ג,רלב ואם הם נכרים אסור דכיון שרוב הבשר שבעיר הוא של נכרים כל דפריש מרובא פריש ואפילו רוב העיר ישראל, כמו שכתב הרשב"א בתורת הבית הארוך דף קכ"א ע"ב,רלג וכן כתב הדרישה.רלד ולא התיר השלחן ערוך כאן במקום שרוב ישראלים מצויים אף על פי שרוב הבשר שבעיר של נכרים, אלא במכירם שהם שלו, דלא שייך למימר כל דפריש מרובא פריש, אלא דאיכא למיחש שמא מצאם נכרי ושחטן וממנו נפלו, וכיון שרוב ישראל מצויים במקום שנמצאו לא חיישינן להכי):

קונטרס אחרון לסימן א:ד (יא)

והיינורלה לדינא דגמרא,רלו אבל האידנא שנהגו לפסול כל שהייה אפילו במשהורלז חיישינן שמא נתנבלו ולא נשחטו רוב סימנים אף בלא שום הוכחה כדלקמן סי' ב',רלח כגון שיודע שלא הושלכה שם בכוונה אלא שנפלה שם מישראל העובר שם (עיין בבכור שוררלט), או שראינו אחד דשחט גדי לעצמו והניחו והלך לו ולא אמר כלום. ואין להתיר אלא במקום שאין אדם עשוי להטיל נבלתו שםרמ אלא לפנותה משם, והיינו בגדי שיכול השוחט לבדו לפנותה משם לאשפה, אבל בבהמה גדולה אסורה:רמא

קונטרס אחרון לסימן א:ה (יב)

אבל לשיטת התוס'רמב וסמ"גרמג וסייעתםרמד אין מוסרים לקטן לשחוט לכתחלה אפילו יודע הלכות שחיטה ויודע לאמן ידיו וגדול עומד על גביו, כמו שאין מוסרים לחרש ושוטהרמה לפי שאין בהם דעת וחיישינן שמא יקלקלו ולאו אדעתיה דעומד על גביו.רמו ואם אין יודע לאמן ידיו אף על פי שיודע הלכות שחיטה אסור אפילו בדיעבד לאכול משחיטתו אף על פי שגדול עומד על גביו, דכיון שאינו יודע לאמן ידיו חיישינן אפילו בדיעבד שמא שהה או דרס ולאו אדעתיה דעומד על גביו,רמז מה שאין כן בחרש שוטה וקטן היודעים לאמן את ידיהם לא חיישינן בדיעבד דילמא לאו אדעתיה דעומד על גביו כדלעילרמח (ב"ח). ויש לחוש לדבריהם אפילו לענין דיעבד להחמיר בשל תורה (ב"חרמט שמלה חדשהרנ וכן פסק ש"ך [בספררנא] הארוךרנב).

וכל היכא דסגי בגדול עומד על גביו סגי אפילו [באחדרנג] אם הבהמה שלו או שנמסרה בידו לשחוט, שאף על פי שאינו יודע לשחוט בעצמו הרי היה בידו להוליכה אצל מומחה, ומשום הכי נאמן לומר שהחרש שוטה וקטן שחטוהו כראוי. אבל אם נמסר להחרש שוטה וקטן אין עד אחד נאמן במה שאין בידו ואתחזק אסורא:רנד

קונטרס אחרון לסימן א:ז (יג)

מומחה. הא דלא כתב גבי מדבר ואינו שומערנה אם הוא מומחה, משום דהכא אשמועינן דשוחט אפילו לכתחלה וצ"לרנו אם הוא מומחה, דלכתחלה לא סמכינן ארוב מצויים אצל שחיטה מומחין הן כדלעיל,רנז אבל בדיעבד אי ליתא קמן למיבדקיה אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן,רנח בין בחרש המדבר ואינו שומע בין באלם השומע ואינו מדבר שהרי הם כפקחים לכל דבריהם.רנט ואי איתא קמן בודקים אותו על ידי כתב (ש"ךרס). ומכל מקום בדליתא קמן אין להכשיר שחיטתו אפילו בדיעבד אלא בידוע שדעתו נכונה וצלולה ולא נטרפה מחמת האלמות או החרשות, כמ"ש באה"ע סי' קכ"ארסא ובחו"מ סי' רל"הרסב שבודקים אותו לגיטין ולמשאות ולמתנות אם לא נטרפה דעתו. וכן מי שיודעים בו שהיה מומחה ויודע הלכות שחיטה ואחר כך נעשה חרש או אלם, אף על פי שאין צריך לבודקו אם יודע הלכות שחיטה אף על גב דאיתא קמן, מכל מקום צריך לבדקו אם לא נטרפה דעתו. אבל אם אין ידוע אם היה מומחה ואיתא קמן למיבדקיה אם יודע הלכות שחיטה, אין לך בדיקה גדולה מזו (תבואות שוררסג):

קונטרס אחרון לסימן א:יב (יד)

דאיסורא. כןרסד כתב ב"ירסה ב[שם] תשובת הרשב"א.רסו אבל בפסקי מהרא"י סי' רכ"ו כתב דדוקא היכא דלא אתכחש בעדים אמרינן דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא ולא מהני חזרתו שחוזר בו עתה, אבל לא היכא דאתכחש בעדים. וכתב במשנה למלך בפ"ט מהלכות אישותרסז דהרשב"א לא פליג אמהרא"י אלא מיירי כשעומד בדבורו ואינו חוזר בו,רסח אבל כשחוזר בו אף שאינו נותן שום אמתלא לדבריו הראשונים מודה הרשב"א למהרא"י דחזרתו חזרה כיון דאיכא עדים דמסייעי ליה. ובפ"ג מהלכות יבוםרסט סתר דברי עצמו וכתב דלא מהני חזרה להרשב"א. ולענין הלכה, בשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל דבריהם הלך אחר המיקל.רע

ואי בהא דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא הוא חב לאחרים, אף אם עומד בדבורו אינו נאמן לכולי עלמא במקום עדים, כגון אשת כהן שנשבית ואמרה טמאה אני והעדים מעידים שטהורה היא אינה נאמנת לאוסרה על בעלה כמ"ש רמ"א באה"ע סי' ז' ס"ה בהג"ה.

וה[כנסת] הגדולהרעא סבירא ליה דטעמא דאמרינן דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא הוא משום דאדם יכול לאסור על עצמו דברים המותרים אף על פי שאינו מתפיסן בדבר הנדור, לפי שהוא על עצמו כמו בית דין שיכולים לאסור דברים המותרים כפי ראות עיניהם לצורך שעה, וכדלקמן סימן ר"ה,רעב ומשום הכי לא מהני הכא חזרה.רעג ומיהו בהא מילתא דאדם יכול לאסור על עצמו נמי איכא פלוגתא לקמן סי' ר"ה,עדר ונקטינן בדאורייתא לחומרא ובדרבנן לקולא. עיין מ"ש לקמן סעיף י"דערה שדעת מהרי"קרעו וש"ע שם כמ"ש בשם כנסת הגדולה:

קונטרס אחרון לסימן א:יד (טו)

לאו כלום הוא. פירושרעז ואין לפסול השוחט, וגם אותה שחיטה עצמה מותרת לכל ישראל, אבל לא להעד דשוי אנפשיה חתיכה דאיסורא.רעח ואף על גב דעד אחד נאמן באיסורין אפילו לאסור היכא דלא אתחזק התירא,רעט כגון חתיכה ספק של חלב ספק של שומן לומר שהוא של חלב, ואין הבעלים יכולים לומר לו איני מאמינךרפ כמו שיכולים לומר היכא דאתחזק היתירא כדלקמן סימן קכ"ז,רפא וכל שכן הכא דאתחזק איסורא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה,רפב דעד אחד נאמן לומר שלא נשחטה כהוגן להעמידה בחזקת איסורא. מכל מקום כיון שהשוחט מכחישו, עד אחד בהכחשה לאו כלום ה[ו]א,רפג וכאילו אין כאן עדות כללרפד לא העד ולא השוחט המכחישו, והרי זה כאלו שחט והלך לו ולא אמר כלום לא הוא להיתר ולא העד לאיסור, שהיא בחזקת היתר משנשחטה,רפה משום דאמרינןרפו רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, וחזקה על בן דעת שאין קלקולי שחיטה יוצאים מתחת ידו,רפז וכההיא דאבדו לו גדייו ותרנגוליו ומצאן שחוטים דלעיל סעיף ד'. ואף אם תמצי לומר דעד אחד בהכחשה הוי ליה חד לגבי חד וספיקא דאורייתארפח לחומרא,רפט ועוד דהעמד בהמה בחזקת איסורא.רצ מכל מקום כיון שהתורה האמינה את השוחט (להוציאה מחזקתה הואיל ובידו לתקן האיסור לשחוט כראוי כדלעילרצא) כב' עדים,רצב ואין דבריו של אחד במקום ב'. כדאשכחן גבי עדות אשהרצג שעד אחד נאמן לומר שמת בעלה להתירה להנשא, ואם לאחר שהתירוה בא עד אחד לומררצד שלא מת לא תצא מהתירה הראשון, לפי שכל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים ואין דבריו של אחד במקום שנים כמ"ש באה"ע סי' י"ז.רצה וכן גבי סוטה שקינא לה [בעלה] ונסתרה שעד אחד נאמן לומר שנטמאה ואינה שותה,רצו ואם אחר שהעיד בא עד אחד והכחישו אינו נאמן ואינה שותה. אלא אם כן באו להעיד בבית דין בבת אחת אבל לא בזה אחר זה,רצז משום שכיון שהאמינה תורה לעד אחד לומר שנטמאה הרי כאן שנים ואין דבריו של אחד במקום שנים,רחצ כמ"ש באה"ע סי' ק[ע]"ח.רצט וכאן בשחיטה אפילו באו בבת אחתש השוחט נאמן כשנים, שהרי התורה האמינה לכל שוחט על השחיטה הואיל והוא בידו, ולא הצריכתו לבא לבית דין להעידשא כמו שהצריכה בסוטה שאין משקין אותה אלא בבית דין הגדול שבירושלים,שב וכן בעדות אשה שאינה נישאת על פי עד אחד אלא בהתרת בית דין כמו שכתוב באה"ע סי' י"ז.שג כן דעת מהרי"ק ושלחן ערוך.

אבל רש"לדש וב"חשה חולקים על זה ופסקו כמ"ש בנימוקי יוסףשו בשם הריטב"א,שז דלא אמרינן כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים אלא בדבר שצריך שנים מן התורה, כגון עדות אשה שמת בעלה ועדות סוטה שנטמאה,שח שהדין היה נותן להצריך ב' עדים, שאין דבר שבערוה פחות משנים,שט דילפינןשי דבר דבר מממון, שנאמרשיא בדבר שבממון על פי שנים עדים או שלשה עדים יקום דבר, ולהלן הוא אומרשיב כי מצא בה ערות דבר, אלא שהקילה התורה בעדות אשה משום דהיא מילתא דעבידא לגלויי ואשה דייקא ומינסבאשיג כמ"ש באה"ע סי' י"ז,שיד וכן החמירה בסוטה משום דרגלים לדבר הואיל וקינא לה ונסתרה,שטו אם כן מצינו שהאמינה התורה [משום הטעמים הללושטז] עד אחד כב', שהיה הדין נותן להצריכם משום שאין דבר שבערוה פחות משנים לולי טעמים הללו. ולפיכך כשבא אחר כך עד אחד להכחישו אמרינן שאין דבריו של אחד במקום שנים, שהשני אחד הוא, והראשון האמינתו התורה כשנים שהיה הדין נותן להצריכם, מה שאין כן בשני המכחישו שלא מצינו שהאמינתו התורה כשנים. אלא כשבאו בבת אחת ומכחישין זה את זהשיז עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא וכאלו אין כאן עדות כלל.שיח ואף אם תמצי לומר שיש כאן עדות אלא שהיא מוכחשת,שיט מכל מקום יש לומר שלא האמינתו תורה כשנים אלא בעדות שאינה מוכחשת ולא במוכחשת. אבל בשחיטה ושאר איסור והיתר שעד אחד נאמן בהו מן התורה, בין לאיסור היכא דלא אתחזק התירא, בין להיתר אפילו היכא דאתחזק איסורא אלא שהיה בידו לתקנו כגון שחיטה וכיוצא בה,שכ לא מצינו שהאמינתו כב' כלל, אלא שגם אחד נאמן בכל כיוצא בזה, ולא שייך כאן לומר אין דבריו של אחד במקום ב' אפילו באו בזה אחר זה, שהראשון הוא אחד כמו הב', שניהם שוין בנאמנותם, שכמו שהאחד שהוא השוחט האמינתו התורה להתיר אף על גב דאתחזק איסורא הואיל והיה בידו לתקן, גם הב' האמינתו לאסור היכא דלא אתחזק התירא אף על גב דאין בידו, ושניהם אין נאמנים אלא בנאמנות עד אחד שהוא נאמן באיסורין במקום שהאמינתו התורה, ולא הצריכה ב' עדים אלא לקיים דבר, בין דבר שבערוה בין דבר שבממון, וכן כל דבר מהדברים הצריכים שני עדים, מה שאין כן באיסורין שהאמינה תורה לכל אחד ואחד מישראל על הפרשת תרומה ועל השחיטה וניקור הגיד והחלב, שנאמרשכא וזבחת מבקרך וגו', כדפרש"י בפרק קמא דחוליןשכב ובפרק קמא דגיטין,שכג הלכך הוי ליה חד לגבי חד והעמד בהמה בחזקת איסורא, ואסור לכל ישראל לאכול משחיטה זו.

ולענין הלכה, בשל תורה הלך אחר המחמיר.שכד והיכא דאתחזק התירא אלא שעד אחד נאמן לאסרו מפני שהבעלים שותקין (או מפני שהיה בידו) כדלקמן סי' קכ"ז,שכה אם עד אחד מכחישו, באנו למחלוקת זו דמהרי"ק ורש"ל כדלקמן שם.שכו וכן היכא דלא אתחזק לא התירא ולא איסורא וב' עדים מכחישים זה את זה.שכז אלא דלמהרי"ק יש לחלק בכל זה בין בבת אחתשכח לבזה אחר זה כדלקמן שם, מה שאינו כן בשחיטהשכט שהתורה מסרתה ביד השוחט להתיר והאמינתו עליה כדלעיל.של

ומכל מקום אפילו למהרי"ק וסייעתו אין להקלשלא אלא בחד לגבי חד, אבל בתרי לגבי תרי אין להקל ולומר דהוה ליה כאלו אין כאן עדות כלל שהיא בחזקת היתר משנשחטה,שלב לפי שכיון שב' עדים מעידים לאיסור החמירו חכמים שלא להעמיד הדבר בחזקתו להתירו, דקיימא לן תרי ותרי הוי ספיקא מדרבנן ולא מוקמינן אחזקתיה.שלג ונפקא מינה לדינא אף לרש"ל וסייעתו לענין בדיקת הריאה, שאם הבודק ואחר עמו אומרים שהיתה נקיה וב' מעידים שהיתה בה סרכא המטרפת (בודאי) דלא מוקמינן לה בחזקת היתר (כנסת הגדולהשלד).

ומכל מקום אין לפסול הבודק בתרי לגבי תרי מלבד הבודק, משום דאוקי גברא אחזקתיה (כנסת הגדולהשלה בשם רשד"םשלו). והוא הדין בשוחט שאין לפוסלו בתרי לגבי תרי מלבדו, דלענין פיסולא דגברא אין לחלק בין שחיטה לבדיקה, דמה לי איסור טריפות או איסור נבלות (וטעמא דמילתא בתרווייהו משום שאין לפסול השוחט או הבודקשלז משום שהתיר, יותר מכת העדים שהסכימה עמו להתיר והעידה כמוהו, וכמו שאין פוסלין כת זו מלהעיד עדות אחרת, [כדקיי"לשלח] ב' כתי עדים המכחישים זו את זו זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה, ואפילו להוציא ממון מחזקתו.שלט אף על גב דחזקת ממון אלימא טפי,שמ דבתרי ותרי לגבי ממונא הוה ליה כספיקא דאורייתא, דמדאורייתא לא מוקמינן גברא אחזקתיה להוציא ממון,שמא כגון ב' שהעידו על אחד שהוא פסול לעדות מפני שעבר עבירה של תורה ושנים מכחישין אות[ן], אין מוציאין ממון על פי עדות של זה כמ[ו] שכתוב בחו"מ סימן ל"ד.שמב ואפילו הכי מוציאין ממנו ממון על פי עדות שני כתי עדים המכחישות זו את זו, אף על פי שלדברי כת זו כת השניה פסולה, מכל מקום לעדות אחרת מעמידין כל אחת בחזקת כשרותה אפילו להוציא ממון מחזקתו (עיין ר"ן פרק ב' דכתובותשמג), וכל שכן להעיד באיסור והיתר, כך אין לפסול השוחט ובודק זה שגם הוא בכלל כת המעידה כמוהו יחשב וכשר לעדות [אחרתשדמ]. הילכך אין לפוסלו ולהעבירו כלל מלהיות שוחט ובודק עוד):שמה

קונטרס אחרון לסימן א:יד (טז)

דבכהאי גוונא ממש כתב הרא"ששמו והר"ןשמז בפ"ד דכתובות דמי שאמר בבית דין על העדים שחתמו שקר פעם אחת שוב אין עדותן מועלת לו לעולם כיון שהודה בעצמו שהם עדים פסולים שחתמו שקר פעם אחת, ולא אמרינן שאינן מוחלטין לפסול עולמית בשביל כך כמו שכתב מהרי"ק.שמח

והתבואות שורשמט כתב דמהרי"ק מודה לענין העד בעצמו העומד בדבורו ואינו חוזר בו, שכיון שיודע האמת ששחט שלא כהוגן איך יאכל משחיטת הרשע שידוע לו שאינו נאמן עד שיעשה תשובה המוטלת עליו, אלא מהרי"ק מיירי שאם העד ירצה לאכול משחיטתו אין צריך למחות בידו, כמו שצריך למחות בכל היכא דאמרינן דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא, דתו לא מצי למיהדר ביה כי אם באמתלא מקובלת, דהכא לא שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא כיון שאינו מוחלט לפסול עולמית, שהדבר תלוי במחשבתו אם להרע אם להטיב (והשתא אתי שפיר דלא דמי למי שהודה על העדים שהם פסולים, משום דבדיני ממונות הודאת בעל דין כמאה עדיםשנ ואינו יכול לחזור בו לעולם,שנא מה שאין כן באיסור והיתר שאינו נאמן אפילו על עצמו כב' עדים, אלא שאינו יכול לחזור בו (ו) מהא דשויא אנפשיה חתיכא דאיסורא, משום שאדם יכול לאסור על עצמו דברים המותרים כמ[ו] שכתבתי לעילשנב בשם כנסת הגדולה,שנג והלכך הכא שהדבר תלוי במחשבת השוחט במכאן ולהבא לא פסלו ואסרו על עצמו כלל בדבורו זה שאמר ששחט שלא כהוגן), אבל בדיני ממונות אדם יכול לפסול על עצמו אפילו עדים כשרים כמו שכתבו הפוסקים גבי בטול מודעות,שנד משום דהודאת בעל דין כמאה עדים ואינו יכול לחזור בו, מה שאין כן באיסורים, כמו שכתב רשב"א פ"ד דגיטיןשנה הובא בב"י אה"ע סי' קל"ד:שנו