שאלה:

משהו שתמיד סיקרן אותי: בכל פעם שאני מבקר בבית הכנסת, אני רואה שהמתפללים מתנועעים מעט. למה הם עושים את זה?

תשובה:

זו שאלה מצויינת! ולא רק שעושים את זה בתפילה, אלא גם בלימוד תורה. אם תיכנס לישיבה סביר להניח שתיתקל בתלמידי ישיבה לומדים בלהט ו...מתנדנדים.

מתברר שיש לכך כמה סיבות: גם סיבה המבוססת לפי ההלכה, וגם סיבה שקשורה לטבעו של היהודי.

הסיבה ההלכתית1 היא בגלל שקיבלנו את התורה מאת הקב"ה בכבודו ובעצמו, בהר-סיני. אז זכינו, בפעם היחידה בהיסטוריה, לראות במו עינינו את אלוקים ולשמוע את הקול שלו, כביכול, מדבר מתוך הענן על ההר ומצווה לנו את 'עשרת הדברות' – הפסוק2 מתאר שמרוב פחד מהקדושה העצומה "וירא העם וינועו" – כל העם נסוג לאחוריו ברעד ובאימה.

כדי לבטא שהתורה שאנו לומדים היא חלק מאותו תורה ממש שאותה קיבלנו אז מריבונו-של-עולם, אנו עושים מעין "רעדה" קטנה בשעת הלימוד, כדי לבטא את יראת הכבוד שאנו חשים ללימוד התורה.

ובאשר לתפילה, אנו רוצים לקיים את מה שנאמר3 "כל עצמותי תאמרנה: השם, מי כמוך!". הנדנוד של כל הגוף מחבר בעצם את הגוף כולו עם התפילה, עד שכל אברי הגוף "מתפללים" ביחד, ולא רק הלב והפה.

עד כאן הסיבה ההלכתית. מה הסיבה הטבעית?

יהודי מיוחד בכך שיש לו נשמה אלוקית שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש"4 . הנשמה הזו, שנמצאת בתוך ליבו של כל יהודי, נמשלה לנר, כמו שכתוב "נר ה' נשמת אדם". והנר, כאשר מדליקים אותו, הוא מרצד ומתנענע כל הזמן ולא נח לרגע. הסיבה לכך היא בגלל שהאש תמיד מחפשת לברוח מהפתילה, ולחזור למקום הטבעי שלה – מקור האש של כך העולם, שמקומו למעלה, ברקיע.

כך הנשמה, כאשר "מדליקים" אותה באור התורה והתפילה, כשמציתים את הניצוץ היהודי, מיד הוא מתחיל לרצד ולהתנענע – וכל הגוף אחריו... הנענוע הזה הוא הגעגוע והתשוקה הפנימית של היהודי ל"לצאת" מתוך הגוף החומרי ו"לחזור למקור של נשמתו – לקדוש-ברוך-הוא בעצמו.

והגעגוע הזה – לא מפסיק לעולם...5

קיראו עוד: למה כדאי להאריך בתפילה

בעל הפונדק הפשוט שהיה מתפלל כל היום (סיפור על הבעל שם טוב)