שאלה:

ככל שאני מתקדם בלימודי התורה שלי אני הופך מבולבל יותר. ישנם פירושים רבים כל כך על כל פסוק או פתגם תלמודי! מי צודק?

תשובה:

הבה ננסה להבין מעט את ההבדל בין התורה לבין שאר יצירות ספרותיות.

נהוג לעודד כל מחזאי, סופר ומושך בעט בתחילת דרכו "לכתוב על מה שאתה מכיר". להשתמש בנושאים ובתמונות מחייך כדי להעניק נופך אותנטי לאמנותך. הרי אך בקושי ניתן לצפות מאדם שמעולם לא נסע לחו"ל להעביר במדויק את הצלילים והצבעים של פונדקים בארצות רחוקות, ואדם שמעולם לא סבל, יקשה עליו להעלות על הנייר תיאורים משכנעים של פאתוס וסבל אנושי.

לכן, היצירתיות נסבה תמיד סביב העצמי כנקודת התייחסות. לקרוא ספרות יפה פירושו להכיר את נפש המחבר, אפילו אם הוא עצמו מוסתר מאוד בשכבות פרי דמיונו. אפילו חיבורים מלומדים ומאמרים היסטוריים מספקים רמזים ביחס לאופיו של המחבר, לפעמים אף דרך הדברים שהוא משמיט והדברים שאותם הוא בוחר לכלול במאמרו.

התנ"ך, לפי הגדרתו, מוכרח להיות יוצא הדופן לכלל זה. התורה חוברה על ידי אלוקים אינסופי. כל האפשרויות גלומות בטקסט במרומז. אלוקים הוא המקור של כל החוכמה ומהווה התגלמות כל האפשרויות. התורה מדברת אל כולנו לנצח נצחים, וכל הידע מוכל בתוכה. לפיכך, יש לגיטימיות לפרשנויות מכל מין וגוון לתורה, וזאת מעצם מהותה.

לכן, לימוד התורה אינו רמז ביחס לזהות המחבר, אלא למעשה, זהו ניתוח דווקא של התלמיד. הפרשנות המדברת לנפשך יותר מכל ופונה להבנתך הפנימית, היא היא המהווה המחשה של מצב תודעתך העכשווי. כשתגדל ותבשיל, עשוי טעמך להתפתח ולהשתנות. כשתלמד עם מורים חדשים, אופקיך עשויים להתרחב, אך כל שלב חדש במסעך מבשר על שלב חדש במערכת היחסים האישית שלך עם אלוקים.

כאשר לומדים את הטקסט והמסורת של דתנו, אנו מתחילים להבחין בין דפוסי חשיבה שונים שהנם ייחודיים לפרשנים מסוימים. יש המבארים כל פסוק מפרספקטיבה מילולית, ואילו אחרים מחפשים משלים ואלגוריות. ישנם מלומדי תנ"ך המנסים לבודד את החוק המרומז בטקסט, בעוד אחרים ניגשים לכל אות ותו כאל אמירה מוסרית שממנה יש להפיק לקחים במישור האתיקה והמוסר.

ריבוי זה של רובדי ההבנה נהנים מקיום בשלום אלו בצד אלו. אין פרשנות בודדת השוללת את קיומו של פירוש אחר. התורה היא תמצית החוכמה והשנינה האלוקיות, ומכילה את כל החלופות האפשריות. כל עוד אדם ניגש אליה מתוך פרספקטיבה המעוגנת היטב במסורת, ומתוך רצון כנה לסלול דרך לדרכי האלוקים, הרי מחבר התורה – אלוקים בעצמו – מקבל ומאשר את כל הדרכים כולן.