באופן יוצא דופן לחלוטין, נוקב האדמו"ר הזקן בספר התניא (אגרת הקודש פרק א') בשיעור הזמן המינימלי לתפילה חסידית, ומבקש מכל מי שיכול לא לפחות ממנו: "להאריך בתפלת השחר ערך שעה ומחצה לפחות כל ימות החול".


האדמו"ר הזקן לא המציא את חשיבות העניין. חז"ל מונים את התפילה (ברכות נד ע"ב) כאחד משלושת הדברים שהמאריך בהם "מאריכים לו ימיו ושנותיו". אך למה להאריך דווקא בה ולא במצוות אחרות?

הכי מתוק בעולם

זמן התפילה הוא זמן התגלות כבוד מלכותו של ה' בעולמות העליונים, "וגם למטה אל החפצים להביט אל כבודו וגודלו המתעטף ומתלבש בתוך תיבות התפילה הסדורה בפי כל, ומתגלה לכל אחד לפי שכלו ושורש נשמתו" (תניא, אגרת הקודש פרק כד).
מאבק תמידי מלווה אותנו לאורך כל היום. שני היצרים מושכים אותנו לכיוונים מנוגדים, ואנחנו באמצע קרועים, ומנסים בכל כוחנו להחזיק מעמד, לבחור בטוב ולמאוס ברע שוב ושוב. בתפילה אנחנו בפסק זמן. יוצאים מזירת ההתגוששות, המבלבלת וכל כך מעייפת, ודבקים בה' באהבה ותשוקה.

בזמן התפילה אנחנו יכולים להרדים את היצר הרע ולשכוח ממנו. כל עוד הסידור בידיים והלב בשמיים, יש לנו זמן איכות עם הקדוש ברוך הוא. כמו אסירים שזוכים לביקור מבחוץ, אנחנו שואפים חמצן נקי. איך ייתכן שלא נאריך יותר ויותר את זמן האיכות הזה?
בתוך התפילה אנחנו במנוחה, כמו צדיקים שכבר נצחו והכריעו את היצר הרע; כמו אחרי ביאת המשיח אז יתקיים "ומלאה הארץ דעה את ה'", "ונגלה כבוד ה'". הטוב מתברר מן הרע ורוח הטומאה עוברת מהארץ, כך באופן זמני – ואיך ייתכן שנמהר? לאן יש לך להזדרז, כשאתה בגן עדן ובחוץ מחכה לך מלחמה?

"שעת קריאת שמע ותפילה שהיא שעת מוחין דגדלות למעלה וגם למטה היא שעת הכושר... להעמיק דעתו בגדולת אין סוף ברוך הוא ולעורר את האהבה כרשפי אש... ואז הרע כפוף ובטל לטוב" (תניא פרק יב).

ולפעמים החגיגה נגמרת... התפילה מסתיימת, אבל טעם טוב ו'רשימו' ממשיכים ללוות אותנו כל היום. היצר חוזר לבעור, אבל משהו מהנקיות של תפילת הבוקר ממשיך להזכיר לי שאני יהודי, מזכיר לי את האטמוספרה בה שהיתי ואת השפה בה דיברתי לפני כמה שעות. אז למה למהר?

להתראות עם העצמוּת

היו חסידים ש"נתקעו" בקטע מסוים בתפילה, ולא הסכימו לעזוב אותו. פעם אחת התפלל החסיד ר' ניסן נמנוב, מגדולי עובדי ה' שבין חסידי חב"ד, תפילת שחרית. כשהוא הגיע למילים "לך ה' הגדולה והגבורה" ב"ויברך דוד", הוא התעכב והתבונן בריכוז רב במשך חצי שעה.

כשסיים את תפילתו שאל אותו אחד מבני ביתו מה קרה היום ב"ויברך דוד", ור' ניסן ענה לו: "כאשר טוב לי כאן (בהתבוננות במילים אלו), למה שאמשיך הלאה?"...

ולסיום: החסיד הרב אהרן, נכד האדמו"ר הזקן, היה למדן מופלג ועניו גדול ובעיקר – "מתפלל" גדול. בהזדמנות מסוימת סיפר לחסידים מה 'תפס אותו' להאריך כל כך בתפילה. הוא שמע מאמו, הרבנית פריידא, בתו של רבנו הזקן, בשם רבנו הזקן אשר "להתראות (להיפגש) עם 'עצמות אור אין סוף', זה רק בתפילה" (הרבי הריי"ץ, ספר השיחות תש"א).

וְכָל מַה שֶׁיַּאֲרִיךְ בַּתְּפִלָּה, אֲפִלּוּ רֶגַע יוֹתֵר, הֲרֵי זֶה כְּקוֹנֶה חַיִּים לְנַפְשׁוֹ עַל כָּל הַיּוֹם
(אדמו"ר הרש"ב, קונטרס התפילה)

(מתוך עלון "קרוב אליך")